זה קרה בשיאו של הקיץ, שנת 2018. מסדרונות בית החולים אסותא באשדוד התמלאו אושר ושמחה בעקבות לידת בתם הראשונה של הזוג אשרת ויוסי צמח מבית דגן, לאחר 18 שנים של ציפייה. את המתנה היקרה נשאה עבורם במשך כמעט 9 חודשים אם פונדקאית מאשדוד.

קצת יותר משנתיים אחרי, נאלצת המשפחה הטרייה להיפרד בכאב מאם המשפחה שנפטרה כתוצאה מסיבוכים של נגיף הקורונה. אשרת, שהייתה מושתלת ריאות וסבלה מסיבוכים הקשורים להשתלה, נשמרה מאוד ומיעטה לצאת מהבית ככל האפשר, אבל בחודש אוגוסט האחרון היה לה ברור שהיא חוגגת לבתה היחידה יום הולדת עם המשפחה.

ליום ההולדת הוזמנו כ-20 בני משפחה ששמרו על מרחק זה מזה. חלקם היו בסלון ובמטבח המרווחים יחסית וחלקם בגינה הקטנה שבקדמת הבית. אחותו של יוסי ככל הנראה היייתה זו שנדבקה ראשונה, הדביקה גם את ההורים וגם אותו, והוא כנראה הדביק את אשרת אשתו.

"אשרת לא ויתרה, עמדה איתי יום שלם במטבח להכין כיבוד למרות שכבר היה קשה לה לעמוד שעות על הרגליים שהיו נפוחות" - סיפר יוסי בראיון לאתר Ynet. "היא הייתה בהיי. היום אני שמח שהתעקשה על זה. זו הייתה הפעם האחרונה שאבא שלי ואשרת, שנפטרו שניהם מקורונה בהפרש של שבועיים, חגגו עם המשפחה והצטלמו. יש לי מהאירוע את התמונות האחרונות עם שניהם".

לדבריו, אשרת עברה שנה לא קלה עוד לפני הקורונה וסבלה מבעיות רפואיות שונות. מעבר לסיבוכים והאתגרים עמם התמודדה כמושתלת ריאות, בקיץ שעבר התגלה לה גידול בראש. הניתוח להסרתו נדחה בשל מצב החירום, אולם הקורונה לדבריו הייתה השיא.

"זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה שכבר נמאס לה והיא לא יכולה יותר" - הוא אומר. "כעסתי עליה ואמרתי לה, 'איך את אומרת דבר כזה'. היא אמרה לי, 'למי אני אבכה אם לא לך'. בחוץ היא תמיד אמרה שהכל בסדר, תודה לאל. היא תמיד חייכה. אף פעם לא ריחמה על עצמה ולא התלוננה".

בתחילה היא טופלה בבית, אולם בשלב מסוים חלה החמרה פתאומית במצבה והוחלט להרדימה ולהנשימה ולאשפזה במחלקת הקורונה בית החולים. אחרי כמעט שבוע, התקשרו מבית החולים וביקשו מיוסי לבוא להיפרד.

"אמרתי לרופא בטלפון שאין מצב שאשרת לא יוצאת מזה" - מספר יוסי. "מחכה לה בבית ילדה קטנה שהיא חיכתה לה 18 שנה. בכיתי, והרופא בכה איתי. הגעתי עם אחותה ונכנסנו לחדר שאשרת שכבה בו. אמרתי לה כמה אנחנו אוהבים אותה וכמה היא הייתה חזקה ונלחמה ושאנחנו נשמור על אוריה ושרק תשמור עלינו מלמעלה. הוציאו אותנו ואז חזרתי חזרה, החזקתי לה את הידיים ואמרתי שאם היא לא יכולה יותר, אני משחרר אותה".

באותו לילה תש כוחה של אושרת והיא השיבה את נשימתה לבורא. הלווייתה נערכה ביום שלמחרת. "לא הודענו לאף אחד ובכל זאת היו בהלוויה 150 איש" - אומר יוסי. "על המצבה כתבתי 'לוחמת'. הקורונה היתה זו שגאלה אותה מחיים של סבל. מבחינתי, היא פרשה בשיא".

יוסי בעלה ספד לה בפייסבוק:

"אשרת אהובתי...
חודש בלעדייך והלב עדיין מסרב להאמין
לאחר שנים בהן התעוררת עם חיוך על פנייך,
ענן שחור וכבד החל לרחף מעל ראשך
אבל את, אחרי מאבקים קשים
בהם זכית לתואר "לוחמת"
ידעת לפרוש בשיא באומץ, ובגבורה
ופילסת לעצמך באלגנטיות את הדרך לעולם האמת.

למרות הכאבים שכאב גופך,
המשכת לחייך, לשמוח ולתת לנו את התחושה שהכל בסדר
והחיים עדיין יפים.
החיים, כבר למדנו לא הוגנים
או שאולי בעצם הם כן,
כי היו לנו שנים יפות איתך
בטרם הלכת מאיתנו,
ימים מלאים באהבה אינסופית
וזיכרונות רבים ומרגשים,
ששום מילה אכזרית לא תוכל למחוק, ואיתנו יישארו
לנצח נצחים!

אם יש דבר שמנחם אותי עכשיו
זה שאת כבר לא סובלת
ויכולה לנוח בשקט ושלווה
בלי דאגות, תרופות וזריקות.

רק שתדעי, שאין שניה ודקה שאת לא במחשבות שלי,
והגעגועים עזים, הריקנות גדולה
ויש תחושת החמצה.

אז תשמרי עלינו מלמעלה,
במיוחד על אוריה שלנו שלא מבינה לאן נעלמת לה פתאום.

לנצח נישא, נאהב וניזכור אותך
כפי שהיית, לוחמת, אמיצה
מלאת שמחה וחום,
היה לנו העונג והזכות
לחיות לצידך ולספוג ממך
המון ידע, אור ובעיקר אהבה.

את ללא ספק השראה
והשארת את חותמך בעולם.

נוחי על משכבך בשלום
יהי זכרך ברוך!
אוהב אותך לעולמים
בעלך יוסי".

יהי זכרה ברוך