הסיפור מתחיל בבני זוג לשעבר, שהיו ידועים בציבור ואימצו ילד מרוסיה. הגבר טוען כי בשל מגבלות בירוקרטיות נרשם הילד על שם האישה בלבד. לאחר הפרידה, הגיש הגבר תביעה להכיר בו כהורה ולבצע זמני שהות עם הילד. בתגובה, האישה עתרה לחייב אותו במזונות כהתניה לחידוש הקשר ביניהם, וטענה כי הגבר הזניח את הילד במשך שנים ואף היה אלים כלפיה וכלפי הילד.

האישה ציינה כי הוצאות הילד מסתכמות ב-16,612 ש"ח בחודש, ודרשה מהגבר לשאת בחצי מהסכום. מנגד, טען הגבר כי לא היה אלים, וכל רצונו היה לשמור על קשר עם הילד ולהיות מעורב בחייו. הוא הסביר כי הוא זה שהציע את רעיון האימוץ לאחר שטיפולי הפוריות לא צלחו, והוסיף כי בשל ניכור הורי מצד האישה, לא הצליח לשמור על קשר רציף עם הילד.

השופטת קבעה כי הגבר, שיזם את האימוץ והיה מעורב בגידול הילד, הסכים במידה רבה להיות אחראי למזונות הילד, ולפיכך יש לראותו כאחראי למזונותיו, גם אם לא נרשם כהורה רשמי.

לגבי הטענה לניכור הורי, ציינה השופטת כי על אף שייתכן שמדובר במצב של ניכור הורי, מדובר בהליך טיפולי שעדיין לא התקדם מספיק כדי להפעיל סנקציה קיצונית של שלילת המזונות. היא הדגישה כי ההליך הטיפולי רק בתחילתו, וכי בשלב זה אין מקום להפסיק את המזונות לחלוטין.

לסיכום, השופטת קבעה כי הגבר ישלם 1,300 ש"ח בחודש כמזונות, בנוסף לשיפוי על מחצית מהוצאות החינוך והוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי ביטוח הבריאות.