מדובר בבני זוג הנשואים 30 שנה ולהם חמישה ילדים. בשלב מסוים של היחסים הבעל החל לנהל רומן עם אישה נשואה מהעבודה. לאחר שאשתו גילתה על כך היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית, וכך הוא עשה. הוא מצדו עבר לגור עם המאהבת אך המשיך לשמור על קשר עם ילדיו ולשלם על הוצאות הבית.

בדיוני הגירושים הבעל ביקש לקבל גט ואילו האישה בקשה שלום בית.

לטענת הבעל:

אשתו שקועה במרה שחורה, סובלת מדיכאון, מסתגרת בחדרה שעות ארוכות וצופה בסדרות טלוויזיה. לטענתו היא לא מתעניינת בו, לא קשובה אליו, לא מקיימת איתו יחסי אישות ומקיימת מטפלת בבית. בנסיבות אלה, טען, אין להתפלא עליו שהוא "רועה בשדות זרים".

לדבריו, אשתו מתכננת להמתין עד לאחר פטירת הוריו ולתבוע ממנו את כל מה שמגיע לה, לטענתה, מתוך הירושה הצפויה. הוא ציין כי "מות הנישואים" ביניהם הוא עילה לחיוב בגט.

לטענת האישה:

 הזוגיות ביניהם הייתה טובה והם הקימו משפחה לתפארת. אולם בגידותיו החריבו הכל. היא עתרה לחיוב הבעל לשוב אליה בסיוע וליווי של יועץ נישואים.

החלטת הדיין:

הדיין צדוק קבע שהתמונה המצטיירת לנגד עיניו היא של בית לא בריא. הוא כתב ששוררת בין הצדדים מערכת יחסים מקולקלת, מרוחקת, מנותקת ומרוקנת מתוכן, שהביאה את האיש לרצות להתגרש בגלל אהבתו לאישה אחרת.

בתוך כך נקבע שאמירותיה של האישה בעניין שלום בית אינן כנות: "אמנם האישה עקבית בהצהרתה כי רוצה שלום בית, אך לא מוכנה כאמור לחיות איתו חיי אישות". הדיין קבע שטענת האישה היא למעשה "מאיס עליי ולא בעינא ליה" (מאוס עליי ולא רוצה אותו).

במהלך הדיון היא כינתה את בעלה "השטן בהתגלמותו". בנוסף, היא הסכימה לקבל גט תמורת הסכם רכוש לשביעות רצונה. נימוק נוסף הוא מחדלה לפעול למען שלום בית. לדברי הדיין היא נפגשה עם בעלה פעם אחת בלבד בשלוש השנים האחרונות על מנת ללבן את העניינים ביניהם.

בפסק הדין נפסק כי האישה משתמשת בתביעת שלום הבית כקרדום לחפור בו וכמנוף להשגת זכויות רכושיות עודפות, והיא מחזיקה בגט כקלף מיקוח.

בנסיבות אלה, נקבע, אין מנוס מלפסוק כי הצדדים מורדים זה בזה ועליהם להתגרש.

הדיין שחר סבר בדעת מיעוט כי עצם הפירוד בין הצדדים אינו מהווה לכשעצמו עילה לחיוב וכפיית גט. לדבריו טענות הבעל לא ביססו ולו עילה אחת לחייב את האישה בגט.