"הוא לא מחונך, תחזיקו אותו, למה אתם נותנים לו, קחו אותו הביתה, למה אחותו המסכנה צריכה לוותר תמיד...?", כך סיפרה לי אם, שאחד מילדיה מתקשה לשלוט בהתנהגותו ופוגע בדינמיקה המשפחתית. בתסכולה הגדול היא שיתפה אותי בתחושות של סביבתה הקרובה, שמבחינה במצוקה אבל "אלופה בלתת עצות מבחוץ".

האם הוסיפה וסיפרה כי "כשבני היה קטן, התגובות שלו היו אימפולסיביות ועצבניות. פחדנו מזה והתביישנו בהתנהגותו. כדי שלא יצעק או יתפרץ ריצינו אותו ועשינו מה שביקש. רק שלא ישבור דברים, שלא יבכה, שלא יקלל. כל כך לא רצינו לשמוע את כל היועצים מסביב, ולכן העדפנו לא לצאת איתו לחברים או משפחה. עם הזמן מעגל החברים שלנו הצטמצם, ואפילו ההורים ביקשו שלא נגיע כל שבת. הוא פשוט התיש אותנו ואת כל הסביבה.

"לפעמים התפצלנו עם הילדים. אחד מאיתנו נשאר איתו, והאחר לקח את השניים הנותרים. לפעמים הענשנו, לפעמים נתנו פרסים, לפעמים שיבחנו - ובכל זאת, הרגשנו שהוא פוגע בחוויות המשפחתיות וכל הזמן היה כעס באוויר. בייאושנו השלמנו עם המצב - יש לו פתיל קצר ולא כדאי להיתקל בו. מצאנו את עצמנו הולכים על ביצים, נזהרים שלא להרגיז אותו.

"הבעיה היא שאנחנו ממש לא יכולים יותר. האחים שלו נפגעים ומשתדלים לצאת כמה שיותר מהבית. הם לא מזמינים חברים הביתה, ולתחושתנו הם לא מוכנים להתחשב בו יותר. העימותים בבית הופכים להיות בלתי נסבלים".

הסברתי לה כי ההתמודדות צריכה להתחיל כבר מגיל צעיר. התירוץ של "הוא קטן, תתחשבו בו" - לא קבילה. דפוסי ההתנהגות מתקבעים וככל שהזמן חולף קשה לחולל שינוי. יותר מהכל, חשוב להבין כי מצב בו הילד "שולט" בבית לא טוב עבורו, מפחיד אותו ומאיים עליו. הוא מסתובב בתחושה שאם יקרה לו משהו, אין מי שישמור עליו.

אז מה, בכל זאת, עושים?

בואו "נפטר" אותו מתפקיד "המנהל" – נחזיר אותו להיות ילד כמו כל הילדים.
בתקופה הקרובה לא קונים כלום – לא אוכלים בחוץ, לא קונים משחקים - אם קשה לנו, לא נצא עם הארנק.

נקבע איתו פעילויות שיהיו קבועות בתוכנית השבוע - הליכה, רכיבה על אופניים וטיול עם הכלב. כשיעמוד בהן, יקבל חיזוק.

נבנה עם הילד מערכת מובנית של משימות, שאותן יצטרך לבצע ולקבל חיזוקים בהתאם, כמו סידור החדר, התארגנות לקראת שינה, הכנת שיעורים וסידור הילקוט.

נאפשר לאחים שלו לארח יותר בבית ואותו נוציא לאחת מהפעילויות שתכננו מראש.
נקפיד על ארוחת ערב משפחתית, ובה נחזק התנהגויות חיוביות של כל בני המשפחה.
ניצור עבורנו מקום של תמיכה, מקום שנוכל לשתף בו. זו יכולה להיות יציאה משותפת פעם בשבוע, כשהמטרה היא לדבר על אירועי השבוע ותכנון משימות השבוע הבא.

זכרו, בהתחלה נחווה התמודדות לא פשוטה, שבה הילד יבדוק אותנו ואפילו יגביר את ההתנהגויות המקשות שלו. לכן נצטרך להיות מאוד עקביים ואחידים בתגובות שלנו.
בואו נחזק אחד את השני, לא נוותר ונעבוד כצוות מתואם.