לפני כמה זמן הפתיעה אותי הודעה בחמש בבוקר.
אני שהתברכתי בשינה קלה ושברירית במיוחד, התעוררתי מה"טינג" של המסנג'ר וה"ערה" הקלישאתי חיכה לי על הצג. בעיניים טרוטות ומטושטשות קראתי את שמו של הבחור, תוהה מה הוא עישן בשביל לחשוב שאחרי 6 שנים לשלוח הודעה בחמש בבוקר זה רעיון טוב, מבינה שחמש בבוקר (!!!) וצונחת חזרה עד שהשעון המעורר יחליט אחרת. כמה שעות אחר כך, כשכבר הייתי יותר ערה, יותר מפוכחת ועם מנת קפאין גדושה בגוף - פתחתי את הטלפון ובהיתי בהודעה.

הוא היה סתם עוד בחור לפני 6 שנים, יצאנו לדייט אחד גרוע בו הוא דיבר על האקסית שלו ואני ישבתי והקשבתי, ואז הוא נישק אותי וזה היה נורא ורק רציתי הביתה לישון. הוא בחור כזה שעסוק בעצמו ושמצחין מהרס עצמי מקילומטרים, זה היה הסגנון שלי בזמנו ועד היום אני סוחבת את הטעם שלי באפסים. אז הבחור הזה היה שולח פה ושם כאלה "ערה" ואני לא הייתי עונה כי אף פעם לא הייתי (הולכת לישון בעשר וחצי מה לעשות).

6 שנים אחרי ה"ערה" האחרון, הוא נזכר שהוא לא שלח לי באמת תזכורת לקיומו כבר הרבה זמן אז החליט, ככה סתם, שהגיעה השעה לבחון את הרגלי השינה שלי. תהיתי לעצמי מה איתו ונכנסתי לפרופיל שלו בפייסבוק. ראיתי שהים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים, והבחור אותו ווג'עראס רק הפעם עם מלבורו אדום. חזרתי לשיחה שלנו וגלגלתי קצת אחורה, להפתעתי גיליתי שלפני הדייט הגרוע ההוא, דיברנו לא מעט. האמת? לא ממש אהבתי את מה שראיתי. בין פלירטוטים עילגים ולא מעודנים במיוחד, הוא העליב אותי הרבה.

-

אחרי ליטוף של מחמאה הגיע בוקס של עלבון, וכך השיחה זרמה כשאני לא מצליחה להגן על עצמי לאורך זמן ומתקפלת לכדי כדור עם כל ליטוף שהוא מנדב. אני קוראת הרבה הצעות מיניות בשיחה, שאלות על תנוחות ועל סוגי לבוש, אני רואה שאני תמיד עונה בהתנצלות מתחמקת, אבל ממשיכה לענות. כשרק התחלתי לקרוא את ההתכתבות כעסתי עליו ועל מה שכתב, ככל שקראתי יותר כעסתי על עצמי ועל איך שהגבתי. ניכר שלא נוח לי, אבל אני לא עוצרת אותו. כאילו מבקשת בנימוס ובחיוך שיפסיק, אבל לא חותכת כשהוא לא. אולי כדי לא להראות פוריטנית, אולי כדי להרשים ולהוכיח שמיניות לא מאיימת עליי, אבל נראה שכל הפמיניזם שלי עף מהחלון.

היום אני כבר יודעת שבחור שמחמיא ופוגע באותו המשפט הוא כנראה בוגר של "אומנויות הפיתוי", אבל אז לפני 6 שנים, כנראה שהאמנתי שככה נראה חיזור, ככה נראה "לעמוד על שלי". עם הקריאה שהמשיכה עוד ועוד ונראתה אין סופית, בחילה הולכת ומתגברת בחשה לי בבטן. ככל שקראתי יותר, צריבה חמוצה עלתה בגרון. לא ידעתי מה אני צריכה יותר, לבכות או להקיא. זכרתי שהוא היה אידיוט, זכרתי שאז רק נזרעה בתוכי תחושת ערך עצמי, אבל לא זכרתי את זה ככה. אותו כל כך בוטה וחצוף, ואותי כל כך כנועה, כל כך מתנצלת, כל כך נואשת לפידבק חיובי. סיימתי לקרוא את ההתכתבות, כועסת ומרירה. עוד יותר כועסת כשנזכרת שהעיר אותי בחמש בבוקר, זועמת כשמביטה בתמונת הפרופיל שלו עם הסיגריה מחייך חיוך מדושן. זה עשה לי רע. רע מאוד.

הלכתי כמה ימים עם תחושת הבגידה הזאת בעצמי. כאילו הפשיטו אותי מהזהות שלי וצבטו אותי בפחדים עמוקים. מחשבה אחת אמיצה מצליחה להתרומם ולשאול "אז מה? מה זה אומר עליך? מה זה בכלל קשור או משנה?" וזה משנה.

קל לנו לפעמים לראות בנו או באחרים משהו מוצק וחסר תנועה. במיוחד כשמדברים אידיאולוגיה, כמו פמיניזם, כמו ימין שמאל, כמו כל דבר שחשוב לנו ועומד באופן דומיננטי כחלק מסט ערכים שהושקעה בו מחשבה וגובשה בדרך כזאת או אחרת דרך חיים שמתאימה לסט הערכים הזה במידה מה.

בא לי לומר שלפני 6 שנים לא ידעתי כלום ושהיום אני כבר יודעת, להתבונן בטקסט שמשקף במידה רבה אלימות מינית וקורבנות, ולומר שהיום – זה בחיים לא היה קורה לי ולכן זה כבר לא חשוב. אבל זה לא נכון, זה גם ממש לא מה שאני רוצה שישתמע.

אני כן חושבת שאנחנו הרבה יותר "זזים" ממה שאנחנו חושבים. שהתנועה שאנחנו נעים בה, כפרטים תבוניים, היא גמישה ודי רחבה אם ניתן לה את התנאים להיות כזאת. אני חושבת שאם כולנו היינו כותבים יומן שבו היה נכתב מה שאנחנו באמת חושבים על בן הזוג שלנו, על ההורים שלנו ועל מקום העבודה שלנו, היינו בכל שנה מופתעים כשהיינו חוזרים לקרוא. אני חושבת שאם כל אחד ואחת יקראו שיחה פרטית מלפני עשור התחושות יהיו מעורבות. אני חושבת שהיינו כועסים על עצמנו יותר, שמחים בחלקנו, גאים בעצמנו, או במשפט – עושים חשבון נפש.

החשבון נפש הזה לא חייב להכות על חטא, לא חייב להיות מלא בחרטה והחלטות חדשות, אלא פשוט מבט מפוכח על המקום שאנחנו נמצאים בו, על כמה "זזנו" ואם אנחנו זזים לאן שאנחנו מקווים. בעיקר והכי חשוב – שנרגיש שלקיום שלנו יש נפח, שלאידיאולוגיה שלנו יש משמעות, שלהחלטות שלנו יש תוצר, שהסובבים אותנו ראויים להיות שם, ושאלה שאינם שם, אולי כבר 6 שנים, צריכים להישאר כמוסר השכל.