לפני שבוע נסעתי לאוניברסיטה לעוד קצת שאיפות של לחץ וחרדה לקראת הבחינות של סוף הסמסטר. כהרגלי, עליתי על האוטובוס שזמן הנסיעה שלו הוא הארוך בהיסטוריה (פר מרחק) והתיישבתי במושב הרגיל שלי – סוף האוטובוס, במה מוגבהת, ליד החלון נטול מדבקות והדפסים של חברת התחבורה. אם אשען על המונולוגים רווי השנאה כלפי התחבורה הציבורית מפי חברותיי במהלך שנות היכרותנו, אוכל לומר בוודאות שאהבתי למושב המרופד נייר זכוכית ירקרק הוא על סף הביזאר.

משהו בי אוהב אוטובוסים.

זהו, אמרתי את זה.

כשאני נוסעת באוטובוס אני חושבת הרבה יותר טוב מבכל חלל אחר.

הטיפוסים שיש באוטובוס גורמים לי להרגיש כמו הדבר הכי לא מעניין ולא מיוחד שקיים. כולם, כמיטב הקלישאה, נראים כמו סיפור מהלך על שתיים. כל תופעה ישראלית, כל התנהגות אנושית, בין אם מכוערת ובין אם יפהפייה – מתרחשת באוטובוס. לאהוב אוטובוסים זה כבר סוד של ממש, כי אף אחד לא אוהב אוטובוסים. האמת? אני יכולה להבין גם למה. נסיעה לחוצלארץ הקרוב לביתנו חושפת לעניינו הרעבות רשת היסטרית של רכבות תחתיות מרווחות שמגיעות בזמן ובמהירות לכל יעד בכל שעה. אנחנו כאן, נאלצים להסתפק בטיולית חנוקה, שלפעמים מאחרת ולפעמים לא מגיעה, צפופה, דחוקה, קולנית ומעניקה לנו בצאתנו בחילה נוראית.

-

האוטובוס הוא גם המקום בו היחסים המגדריים מקבלים משמעות מעניינת. דוגמה אחת היא העובדה שהאוטובוס אמנם מתפקד כמרחב ציבורי, אבל הוא עדיין חלל סגור. בחלל הזה מתקיימות הטרדות ותקיפות מיניות. לא אחת אנחנו שומעים על גברים מבוגרים שנוגעים בנשים, על נערים צעירים שמטרידים ומציקים במילים ובמעשים לנשים. הגרוע מכל הוא שפעמים רבות היושבים באוטובוס מתעלמים, לא מתערבים, מפקירים נפשן וגופן של מוטרדות להתמודד. כך יש לנו הזדמנות לא רק לצפות בהטרדה כשמתרחשת, אלא לצפות גם בנו, חברה אדישה ואימפוטנטית כשמתרחשת עוולה.

תופעה נוספת שיש לה ביטוי באוטובוס היא ה- manspreading – כשגברים יושבים ברגליים פסוקות באוטובוס ומניחים לנשים להצטופף. התופעה הזאת מדוברת בהקשר שבו גברים ונשים נעים במרחב, מי מצטופף ומי מתרחב, מי נינוח ומי מכווץ, מי אדיש למתרחש ומי מסתכל בחשדנות סביב. ניסוי מעניין שנערך על ידי בלוגרית, נעשה לאחר ששמה לב שבכל פעם כשהיא הולכת ברחוב היא זזה כשמגיעים גברים לבנים. היא החליטה פעם אחת ללכת ברחוב ולא לזוז ולצפות במתרחש. פעם אחר פעם נשים זזו כשהלכה מולן, לעומת גברים לבנים שהופתעו והתנגשו בה שוב ושוב. התמונה השתנתה כאשר היה מדובר בגברים שאינם לבנים, שזזו הצידה. באוטובוס, ניתן לראות את הישיבה המתפרשת כסימן לשליטה במרחב, למעשה לפריבילגיות שיש לגברים במרחב.

עניין מגדרי נוסף שניתן לראות באוטובוס הוא מי הנוסעים, או יותר נכון מי הנוסעות?
נשים משתמשות בתחבורה ציבורית יותר מגברים בישראל. למעשה, עבור שליש מהנשים אוטובוס הוא כלי התחבורה העיקרי. למרות שאנחנו צועדים לכיוון של הורות שוויונית, נשים הן עדיין המטפלת העיקרית בילדיהן ברוב משקי הבית בישראל. כשנשים נוסעות בתחבורה הציבורית הן לא רק מגיעות מנקודה א' לב', הן גם עורכות את סידוריהן השונים בתחבורה הציבורית (בנק, איסוף הילדים, קניות וכו'). באופן משונה, דווקא בשעות השיא בהן נשים (הצרכן העיקרי של השירות) משתמשות באוטובוסים, יש פחות אוטובוסים. זאת מכיוון שתפיסת "שעות השיא" (או בשפת המלצריות ה"פיק" של המשמרת) של התחבורה הציבורית היא על פי לוח זמנים גברי של יציאה בבוקר ושעות חזרה של צהריים מאוחרים. כשגברים ונשים נשאלו על רכבים פרטיים, התברר כי נשים רואות את הרכב ככלי לעצמאות וזמינות גברים מתייחסים אל רכבים פרטיים כסמל סטטוס. כששאלו גברים ונשים על צריכה של תחבורה ציבורית, גברים התייחסו לנסיעה לאוניברסיטה, צבא ועבודה. נשים התייחסו לנסיעה כזמן בו הן עושות לא רק סידורים, אלא גם ליווי קרובים – ילדים ומבוגרים הזקוקים לסיוע. כך גם האוטובוס הופך למרחב שהצרכים והמענה לצרכים האלה ממחישים את ההיבטים המגדריים.

כשנסעתי באוטובוס שבוע שעבר ישבתי במושב שלי עם אוזניות מנגנות. לפתע, הסתובב אלי בחור צעיר עם כובע קסקט מהמושב שלפני ושאל אותי אם האוטובוס עוצר ליד רכבת הגנה.

"אני לא בטוחה, אבדוק בטלפון" השבתי.

"תודה" אמר בחיוך.

"כן, היא מגיעה, עוד 20 דקות בערך" אמרתי וקירבתי את ידי לאוזן להחזיר את האוזנייה.

"שנייה" עצר אותי, "לאן את נוסעת?"

"לאוניברסיטה" השבתי בנימוס.

"מה את לומדת?" הוא שאל בעניין, מסתובב אלי עוד קצת.

"מגדר" השבתי, כבר צופה בהבעתו מתעוותת לגועל.

"למה צריך ללמוד מגדר? בשביל שוויון זכויות?" הוא מרים את הקול.

"זה מורכב" השבתי בחצי חיוך, עוד נינוחה.

"לפי דעתי נשים לא צריכות זכויות. הן גם ככה כולן קלות דעת" הוא אמר ונעץ בי מבט לבחון את תגובתי.

"קלות דעת?" שאלתי בשקט וצמצמתי עייני.

"לא את! נגיד זאתי ששם" הוא מצביע על בחורה צעירה ויפה שיושבת לידנו.

השיחה העמוקה ופוקחת העיניים נגמרה שלושה משפטים אחר כך בין בליל השטויות המיזוגניות ששילשל מהפה. אבל כשדיבר אלי הגבר היחיד באוטובוס, ראיתי שהתבוננו בנו נשים, חלק מהן אולי הקשיבו. לרגע עלתה בי פנטזיה מקסימה בה כולנו קמות באחת ומשתלטות על האוטובוס, תופסות את ההגה וקושרות את הבחור עם הקסקט. אנחנו מתבצרות באוטובוס ולא זזות. אנחנו צורחות וצועקות עד שמתאסף קהל וכלי תקשורת. קוראים לנו "הנשים של קו 274".  אנחנו גורפות אחרינו את כל נוסעות האוטובוסים באשר הן ונשים בכל רחבי הארץ משתלטות על האוטובוסים, דורשות את המרחב שלנו. הבחור עם הקסקט הופך להיות קורבן המאבק (באוטובוסים ובקסקטים) ומוחזק כבן ארובה. בעוד בראשי אנחנו עומדות על גג האוטובוס עם לפידים ושואגות אני מתעוררת אל עיניו הבוחנות של מר קסקט ששואל אותי

"שנייה, אז זה אומר שאת לסבית?"