חולה על כדורגל?
09.01.17 / 11:51
מירב בנישו דרך ארליך מגלה בגילה המופלג, שכדורגל יכול להיות משהו שהוא קצת מעבר ל-22 שחקנים (לעיתים חתיכים) הרודפים אחרי הכדור... ומגלה שכדורגל אולי יכול לשחרר אותה מטייטל האימא המטרידה...
חג חנוכה, שעות הצהריים. המונה מתחיל לדפוק מוקדם. ״מי פנוי במצדה?״, אני שומעת בראשי את מכשיר הקשר הדימיוני מטרטר בתוך המונית הדימיונית, בזמן שמסיעה את ילדיי לאימון כדורגל מיוחד במסגרת החוג שלהם.
ארוחת צהריים? הצחקתם אותי. יש אימון לפני טורניר שילדי עירוני אמורים להשתתף בו, שזה כרגע ביי פאר הנושא הכי בוער במחוזותינו.
מגיעים למגרש. קר. כולנו נשפכים בזריזות מהאוטו. הילדים וחנוך מקדימה, אני משתרכת מאחור. ממורמרת, מדברת אל עצמי. אם מישהו מסתכל עלי עכשיו זה יכול להיגמר לא משהו עבור הכבוד העצמי שלי. אולי זה בכלל גנטי לדבר עם עצמך?
גיל 9. זה השלב שאני מתחילה להבין שכשסבתא שלי מדברת עם עצמה, כולנו אמורים לעבור למצב כוננות גבוה.
אני מתוכנתת - שומעת אותה ויודעת שאין לידה איש, שואלת מעבר לחלון הקטן שחוצץ בין המטבח לשירותים, ״ממביבה מה?״ משל היינו בשדה מוקשים ומחדירה את הדקר אל תוך האדמה, בוחנת אם הגעתי למתכת הנפיצה.
כשהיא לא עונה, אני מקשה ״ממביבה את מדברת איתי?״. לפי אורך הפאוזה שלה ידעתי על איזה תדר אנחנו...
השפה גם הייתה פקטור, כי אולי שלמה ידוב חולם בספרדית, אבל אצלנו כעסו בספרדית. ולמרות שבמנעד הרגשות עברנו משמחה, לעצב, להתרגשות ולאהבה בשפה הזאת שגדלנו עליה, ידענו גם את מקומה ברגעים אלה.
כשהייתה עונה לנו ״Estoy hablando sola״ שזה ״אני מדברת עם עצמי״, זה תמיד היה ה-Q שלנו להיכנס לחדרים עד יעבור זעם. פאסיב אגרסיב בהווייתו.
היום אני מזדהה. מי יקשיב עכשיו לתלונות שלי: למה צריך את האימון הזה בשעה כזאת? ממש קר בחוץ ואתם סתם תתקררו, עדיין לא אכלתם צהריים בגלל השטות הזאת (שאנחנו יזמנו כמובן) ועוד עוד... אז אני מקשיבה לעצמי, אחכ עצמי עונה לאני, ושתיהן כאמור מסתכלות לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה אותן.
חנוך כבר על הטריבונה, משוחח עם חבר מעירוני אשדוד. עכשיו כולנו עירוני אשדוד. אפילו בפייסבוק סער אוסר עלי להעלות לבבות אדומים - ״לא, זה הפועל״, הוא טוען. רק לבבות צהובים וכחולים - זה הצבע שלנו עכשיו.
אני מגיעה מתנשפת (זה לא קל גם ללכת מהר וגם לדבר בו זמנית), נכנסת למגרש. כל הילדים בהתרגשות שיא. אני פחות.
3 דק׳ אחרי כבר בדרכי לרכב, נוסעת אל נקודה מחוץ לגדר שבה אני יכולה להתמקם ולראות את ילדיי רצים בקור מקפיא תחת שמש שקרנית, מגלגלים כדור ומבקיעים גולים, בזמן שאני נוסעת הלוך וחזור בהתאם למיקומם, יודעת שבוחן פתע יבוא מיד לאחר מכן.
האימון מסתיים תודה לאל. 10 דק׳ לפני אני כבר על כר הדשא עם המעילים בידי - אחרי אימון זה הכי חשוב לשמור על הגוף חם. ככה אמרו לי פעם, אני מיישמת.
ביתי בדרכה אלי, או לפחות זה מה שאני חושבת, ובעודי מניפה את המעיל לקראתה, היא חולפת על פני וממשיכה.
לוקח לי רגע לעכל. אני מסתובבת לעברה, עוד עסוקה בלשחרר את השרוול העקשן מתוך המעיל, כשאני שומעת ״את מביכה אותי״. סקרנות גורמת לי להרים את עיני מהשרוול ולסובב את פני לאחור.
מי זה ההורה שהילד שלו נבוך ממנו? וכמו בסלואו מושן נופל לי האסימון תוך כדי הסתובבות חזרה - זה היה קול של בת. יש רק 2 בנות פה, השניה כבר הלכה הביתה.
ביתי עומדת ליד יגאל, חבר איתו עבדתי בתקופה בה הייתי ברמנית בפאב ה-QQ, מסתכלת בי במבט מתריס. אני מחייכת את החיוך הכי מנומס שלי, מנסה להסתיר את העלבון וההפתעה.
״מיד מעיל, ואל תבלבלי את המח״, יוצא לי מפה. מגניבה מבט אל יגאל וקורצת לו. ״אתה מבין״, פונה אליו מנסה להיחלץ מאי הנעימות, ״מברמנית מגניבה לאימא מטרידה״... יגאל צוחק. הוא פונה אל ביתי: ״תגידי, אימא מכינה לכם משקאות בבית?״, הוא שואל.
מרגישה את ידו המטאפורית מנסה לטפוח לי קצת על האגו שנמצא בקריסה. ״אממממממ״, היא חושבת, ״כן, היא מערבבת פטל״. אוקיי המצב הולך ומסתבך. הגבות שלי כבר עוברות את המקום הזה במצח במצב של חוסר נוחות... יגאל מסתכל עלי מנסה מזלו שוב: ״מה אימא עושה לכם בבית?״, מכוון אותה למקום הזה שיציל את כבודי האבוד, שאיכשהו קשור למי שהייתי פעם... ביתי שוב חושבת רגע. אני מנסה לפענח את המבט הזה שהתיישב לה על הפנים.
״אמממממ... היא עושה כביסה, מסדרת את הבית... כאלה דברים״, היא מחייכת. יגאל צוחק. ״אחחחחח יא חסרה ימי הזוהר האבודים״, אני זורקת לאויר, מתרחקת חזרה למגרש, נזכרת שעדיין לא סיימתי את משימת המעילים.
יום שישי. משחק כדורגל של הקבוצה הבוגרת בין עירוני אשדוד למודיעין. בימים רגילים זה מעניין את הביציות המזדקנות שלי. אבל אנחנו לא ביום רגיל.
אתמול היינו בטורניר המדובר באשקלון, הילדים שיחקו נגד קבוצות אחרות. אני עומדת קרוב לגדר ובוחנת את מצבם הכללי של ילדיי - האם חם להם? קר להם? קיבלו חלילה מכה? וכיוצא בזה.
מאחורי גבי שומעת התעניינות הולכת וגוברת של הורים לגבי מצב הנקודות במשחק. קצת מגזימים ההורים, לא? שואלת את עצמי. הפעם רק בראש.
פתאום מתרוממת צעקה של אבא מהטריבונה העליונה: ״דניאל תבעט בכדור!!! תבעט בכדור״. הבזק סיפורו של מסי חולף בראשי - נזכרת בספר שהקראתי לילדיי על סיפור חייו ועל הסבתא שעודדה אותו לעשות את מה שהוא הכי אוהב והאבא שליווה אותו בכל צעד ושעל. הגוף במגרש הראש בספר. חיבור טבעי אין ספק.
משהו בצעקה הזאת של האבא, אולי כח ההדף שלה, מצליח לקלף איזו שכבה מעל בלוטת התחרותיות שלי, שהייתה רדומה מספיק שנים. עוד כמה רגעים מנסה לעכל את מצב הצבירה החדש שלי, ופתאום מתעורר בי הרצון בניצחון. שיהיה לנו גביע.
100 דק׳ אחרי אני כבר מתרוצצת על הקווים, תנועה שלא הייתה מביישת אף קוון, ומדברת (שוב) אל עצמי. ״תבעטי״ נו ״אויש למה למה?״...
״גוווווול״ אני משחררת לאויר. מסתכלת מסביבי. עשרות הורים שם, אבל חנוך בגדר נעלם. אני מוצאת את עצמי לבד. צוהלת.
לא את יצאת מדעתך, מעירה בבהלה לכיווני, אוספת את עצמי ועד סוף המשחקים מתבוננת מאופקת ושקטה. ״יש לנו עוד גביע בעירוני״, חנוך שולח הודעה לטל יו״ר עירוני. טל מבסוט. נראה לי שגם אני.
אז עכשיו במשחק אני יושבת בטריבונה. משמאלי חנוך, מימיני עשרות אוהדים ששרים שירים של אהבה ואחווה וביחד. משהו בקהל אוהד במשחקים ספורטיביים תמיד מרגש אותי. היום קצת יותר.
הילדים משחקים בחלק התחתון של הטריבונות כדורגל וצופים בין לבין במשחק. אני חווה את ההתרגשות הזאת בגוף אבל שומרת על פאסון. מרוכזת לחלוטין במשחק.
חנוך לצידי. צופה במשחק אבל לא מתאפקת וטוחנת אותו עד דק ב-8923 שאלות, על המשחק ובכלל. אז זה נבדל נכון? ולמה האוהדים כועסים ומקללים עכשיו? ומי זה ההוא מס 7? ולמה הכניסו אותו רק עכשיו? ולמה נתנו כרטיס צהוב? חנוך מפתיע אותי עם אורך הרוח שלו, למרות שאני יודעת שעוד רגע הוא משחרר עלי ״סתמי תני לראות את המשחק״.
כמעט מבקיעים לנו גול ובאינסטינקט שקצת מפתיע אותי משחררת מין צעקת בהלה. צעקה ששמורה רק לרגעים שהילדים כמעט נופלים או נופלים חלילה או בכלל כשמשהו מבהיל אותי.
פתאום נזכרת שכבר 20 דק׳ לא בדקתי מה קורה איתם. זהו איבדתי את זה לגמרי. סופית. ״יואווווו כמעט עוד גול״ קמה למצב עמידה. מנצלת את העמדה לבדוק באמת מה קורה עם ילדיי. תודה לאל הכל בסדר.
פתאום משתחררת לי מחשבה לראש. בימים שאני פחות ופחות מעניינת את ילדיי, שלא לומר מביכה אותם, אולי חדוות הכדורגל תהפוך אותי לטיפה יותר זוהרת? אולי אפילו מגניבה? אז אולי במקום זה שאיבדתי את זה לגמרי בעצם מצאתי את זה לגמרי? אולי.