״מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה,                           שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ״, אני מנגנת את השיר הזה בשבוע האחרון שוב ושוב בראש. מקפלת את המילים לתוך ההרגשה שלי, לתוך החנק הזה שלעיתים מבקר אותי, קצת משייפת בקצוות את המשמעות המקורית ובאופן כללי מתאימה את המידות בדיוק עבורי. תוך כדי שאני כמובן מתרפקת על קולו הוירטואלי של דוכין בראשי...                                                   

ובאמת אני מחפשת דרך. דרך להיות בתנועה. להיות מועילה. להיות. המפיקה שבי מחפשת להזיז את הגלובוס ולעייף את הידיים, בכדי שאולי הנפש תנוח קצת. שתתעסק במסביב ותשכח. פשוט קצת תשכח.                                                                                            

ביהדות יש תפיסה שאומרת, שגם אם מאבדים אדם יקר, עדיין יש דרך לעשות עבורו מעשים שישמחו אותו. כך למדתי בחודשים באחרונים (למרות שאני הכי מחוברת לדת ומשמעותיה יש לי כמה חורים שחורים בתחום - כנראה בנושאים שהעדפתי לא לדון בהם...).                                     

״בעולם שממעל יש מדרגות״, הסביר לי מושיקו מבית הכנסת, מהדמויות הללו שקיימות בחיי מתמיד, ״בכל חודש המנוחה (התייחס לסבתי) יורדת לעולם הזה ואוספת אל תוך סל את כל המצוות שבני המשפחה עשו עבורה. כשהיא עולה בחזרה היא מציגה את אשר אספה, ולפי זה היא עולה בדרגה. המטרה: להגיע למדרגות הגבוהות ביותר״. כך תהיה, לפחות להבנתי, מאושרת יותר.                                                                                     לשם המחשה הסביר לי מושיקו: ״דמייני לך שיש חדר רגיל במלון ומולו סוויטה מפוארת. ככל שתעשו יותר מצוות, ממביבה (סבתי) תעבור מחדר פשוט, לחדר מרווח יותר עד שתגיע לסוויטה, קרי תיגע בכיסא המלכות״.                                                                               

כאמור, מוזר שעד אותו היום, לא ממש התעניינתי בשאלה למה עושים פעולות לעילוי נשמת... אבל זאת בהחלט הייתה עבורי יריית הפתיחה לכל אותם דברים שאוכל לעשות עבור סבתי. היא אמנם במימד אחר, אבל אנחנו פה יכולים לעשות לה נחת רוח... ומה יותר טוב מאשר לעשות נחת רוח למי שכ״כ אהבנו. ואם זה כרוך בהפקה סלש עשייה סלש תנועה סלש הדחקה - אני שם.                  

הפרשת חלה זה ערב שנחשפתי אליו לראשונה עם חברתי הטובה שתחיה מיכל. היא גררה אותי בעל כורחי אל וילה ענקית ברובע יא׳, והבטיחה לי שזה בסדר גמור שהביאה אותי לבית של זרים גמורים בלי שבכלל הזמינו אותי. ״ככה זה בהפרשת חלה״, היא אמרה לי בבטחון, וכהרגלה  הצליחה לשכנע אותי עם הנחישות שלה.                                              כשהרבנית החלה את הערב אל מול לא פחות מ-100 בנות, עוד לא ממש הבנתי מה עושים. הבנתי מה זה להפריש חלה, לא הבנתי מה זה בהקשר של ערב כזה...                              

בדקות הראשונות עוד ישבתי באי נוחות על הכיסא, הסתכלתי מסביבי וצפיתי בכל הבנות שיושבות ומקשיבות קשב רב לרבנית.                                                                     אט-אט נשביתי בקסמו של הערב ויותר. הרבנית נעם זיגדון (שלימים הזמנתי אותה לעשות אצלנו בבית את אותו הערב) ריתקה אותי בכריזמה שנשפכה ממנה כמו מים. ריגש אותי המעמד הזה שאישה היא מעבר לעקרת בית, אם ורעיה. היא גם מישהי שסוחפת אחריה עשרות ומאות נשים, התחברתי לזה שיש אישה במרכזו של הסיפור הזה.                                    בלימודי הקולנוע שלי לקחתי קורס שנקרא ״מגדר ומדיה״, שם למדתי משהו שמדי פעם צץ בהקשרים שונים בחיי - זה לא משנה איזה תפקיד מגלמת האישה, מה שחשוב הוא שהיא נמצאת במרכז הסיפור.                                                                                         

מאז אותו ערב, בכל פעם שסבתי הייתה מפרישה חלה, הרגשתי שאני מתחברת לזה ממקום מודע יותר, עמוק יותר, הרגשתי שאני מבינה. הרגשתי שייכת.                                              

אז פחד מקיפאון ושיגעון? יש! צורך בתנועה מתמדת? יש! רצון לעשות הכל בכדי לשמח את סבתי? יש! חיבור לערב הפרשת חלה? יש!                                                       השבוע, בין כסה לעשור, ובשפת הנשים בין הבישולים והלחץ של ראש השנה לבישולים והלחץ של יום הכיפורים,  ערכנו עבור סבתא שלי ערב הפרשת חלה.                                       הגוף פעל והתחמם, הנפש נחה והצטננה ממשב רוח מרענן של ריק. שקט אין סופי המלווה ברעש של מאחורי הקלעים...                                                                                   

ואז הערב קרה. מהר יחסית. לא זוכרת הרבה. רק הרבה נשים (תודה לאל), רבנית אחת שלימדה אותנו איך להיות טובים יותר האחד כלפי השני ואל בורא עולם (לילך בן סימון היפה), הרבה אוכל (טעים אני מקווה) וברכה אחת שפתחה את הסכר ועצרה את הגוף. ״ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה תרומה״. ואז סבתא שלי לידי. במרחק נגיעה. ואז דמעות. ואז בלבול. ואז....... החברים של נטאשה שחוזרים להדרן:                                                                                                        ״אחרי שהכל נגמר מישהו נזכר לשאול למה?                                                                וכבר היה מאוחר לענות או לשנות                                                                          ונותר רק לסקל את האבנים מהרחובות                                                                       ואיתן לבנות הכל מחדש                                                                                      כי הרי יש זמן״...