כאות פרידה מהאיש והאגדה החלטתי לספר על הרומן האישי איתו שהחל בברית המילה שלי, בה הוא היה הסנדק ביחד עם משה דיין (כן, 2 סנדקים על עולל אחד) והמשיך בהגיעו לתמוך בי לראשות העיר, על מיזם המטורף שהוא הסכים ללכת איתי עליו יד ביד ועד שכנשיא העניק לאבי את אות יקיר ישראל.

הסיפור היותר פיקנטי של ברית המילה שלי הוא המתנה שפרס (אז מנכ"ל משרד הביטחון) הביא עימו לברית - החלטת הממשלה להקים את אלתא בעיר אשדוד במקום בבאר שבע:

בתקופה זו אבי, שאול,  ניהל מאבק קשה נגד הממשלה שהחליטה להקים את מפעל אלתא בבאר שבע. אבא שלי הזהיר מלהפוך את אשדוד לעיר פועלים בלבד - עד שסוף סוף המדינה מקימה מפעל הצורך גם מהנדסים וכו'...הוא חייב לקום באשדוד! זה נראה אז חסר סיכוי שכן החלטת ממשלה כבר ניתנה לטובת באר שבע.

ביום הברית שלי הביא שמעון פרס מעטפה ואמר לאבי: "הבאתי לך מתנה לברית, תפתח". במעטפה שכנה להנאתה החלטת ממשלה חדשה – אלתא תקום באשדוד! את המשמעות של החלטה זו כולנו מרגישים עשרות שנים. תודה שמעון בשם כל תושבי אשדוד.

מאז הברית, בכל אירוע משפחתי שלי: בר המצווה, החתונה, הברית של הבן אור, הבריתה של אליה, בת המצווה של עדי – שמעון פרס התייצב מבלי לפספס ולו אירוע אחד.

בשנת 2012, פרס, כנשיא המדינה, העניק לאבי שאול בן שמחון את אות יקיר ישראל בטקס מרגש בבית הנשיא.

הרווארד באשדוד - הפנטזיה שנבחנה ברצינות

לימים כשהתמודדתי על ראשות העיר (2003) עלה במוחי הקודח רעיון שנשמע גם אז, כמו עכשיו, הזוי לחלוטין – להקים באשדוד שלוחה של האוניברסיטה היוקרתית ביותר בעולם, אוניברסיטת הרווארד....מה אני דפוק? אז קודם כל - כן, אני דפוק!

אבל בדקתי ומצאתי שנשיא הרווארד הוא יהודי חם וחבר של שמעון פרס. אז מה?! האם זה מספיק כדי להקים באשדוד שלוחה של האוניברסיטה שכל סטודנט ברחבי העולם חולם ללמוד בה?? בוודאי שלא! אבל על פי היוזמה שלי, השלוחה הזאת הייתה אמורה לשלב מכון מחקר עולמי לשלום (כל נושא השלום היה אז מאוד סקסי) ועי" כך  הערכתי שנוכל ליצור התלהבות וקוצנזוס בקרב ראשי האונברסיטה המובילה בעולם וכמובן אצל פרס (האיש והמזרח התיכון החדש)

התוכנית שכתבתי הסבירה את הצורך של העולם באונברסיטה מסוג זה המשלבת מכון מחקר בינלאומי - העיר אשדוד תביא קרקע זמינה לאונברסיטה (500 דונם זמינים ברובע המיוחד), פרס יגייס כספים רבים ומשקיעים מרחבי העולם והרווארד תעניק חסות אקדמית, היוקרתית ביותר שכל סטודנט בעולם רק יכול לחלום עליה.

על פי החזון - סטודנטים מכל רחבי העולם וישראל יבואו להשתלמויות, ללמוד ולקבל תואר של הרווארד:
השלום כפילוסופית חיים, ככלכלה גולבלית , יחסים בינלאומיים, מחקרי שלום  (מה יקרה אם המשאבים העולמיים היו מושקעים במקום בהרג, במחקרי חיים וקידום האנושות), כלכלת המזרח התיכון בתקופת שלום, חשיבה ירוקה למען שמירה על העולם (הכפר הגלובלי)  ועוד.

בזכות מהלך מטורף (אבל תודו שגם הגיוני זה), העיר אשדוד (היוזמת והמארחת) תפרח כלכלית/ חברתית והמוניטין שלה יעלה פלאים (בלשון המעטה)!

התגובה של פרס ליוזמה:

נפגשתי עם פרס בנושא שהביע את התלהבותו ונכונותו להירתם למהלך ואף שוחח טלפונית עם לארי סאמרס, נשיא הרווארד דאז כדי לקבל ברכתו. לא שמעתי את תוכן השיחה בניהם אבל נשיא הרווארד לא טרק את הטלפון למשמע הרעיון.

ערכנו שמעון פרס ואני מסיבת עיתונאים משותפת במסעדה באשדוד, שם הוא הצהיר:  "במידה ואייל בן שמחון יבחר לראשות העיר, אני מתכוון  להקדיש את עצמי ליוזמה שלו"...
למה רק אם אייל בן שמחון יבחר? למה לא אם וכאשר גם כשצילקר יבחר שאל אותו עיתונאי?
פרס ענה שלמיזם מטורף צריך אנשים משוגעים שיובילו אותו בנחישות ובהתלהבות ולאייל יש את זה.
טוב לא צריך להיות היסטוריון כדי לדעת  שלא נבחרתי לראשות העיר....(בזמנו צילקר ולסרי רצו ברשימה אחת, סגרו הסכמים עם החרדים, מפלגות העולים ו...הסיפור נגמר לפני שהתחיל...), לאחר אותם בחירות החלטתי לפרוש מהפוליטיקה (וטוב שכך).

האם הרעיון המטורף היה אפשרי? אני מאמין שניתן להגשים כל רעיון נועז ככל שיהיה ובתנאי שיש בו קמצוץ רציונלי, צורך ממשי ונחישות כנגד כל הסקפטיות של הסביבה.

מה זה מלמד על פרס?

הפואנטה בסיפור  היא שכדי להתחיל לקדם רעיון לא קונבנציונלי, הייתי זקוק לאדם שחושב מחוץ לקופסא, מישהו שמעז לחשוב מעבר לגבולות ההיגיון הקר, מישהו שהמושג בלתי אפשרי לא נמצא אצלו בלקסיקון, אופטימי מושבע, שמוכן לשים על כף המאזניים את היוקרה שלו... והיחיד שענה לדרישות התפקיד היה - שמעון פרס.  

בזמן שכתבתי את התוכנית, לא היה לי כל צל של ספק שהוא יסכים ללכת איתי על המהלך. אז לא רק שהוא הסכים הוא אפילו עזב את הכול, בא במיוחד לאשדוד,  הוא העז לקיים מסיבת עיתונאים ולהצהיר בקול רם ובאופן רשמי שהוא הולך איתי יד ביד על המהלך ואף להוביל אותו באופן אישי.

היום שאני מנסה לחשוב....למי עוד הייתי יכול לפנות בנושא זה מבלי שיזרוק אותי מהמדרגות או ימליץ לי על טיפול...  אני חושב וחושב  ו...אין אחד כזה!  לא היה אז ואין אחד כזה היום.

דברים גדולים יכולים להתממש רק מתוך ניסיונות, גם אם הם לא צולחים, עדין צריך שיהיה האחד שינסה. 
כי כשלרעיונות נועזים  אין כתובת. זה משאיר אותנו עם מציאות אפרורית שאין בה סיכוי למהפכות, אלא התקדמות איטית לעבר משהו שיתגשם יום אחד אבל עד אז היא משאירה דור ולפעמים דורות באותה מציאות, מתוך כניעה לתפיסה האומרת – "כי כך זה!!!" .  וכך סורסו מסורסות להן מידי פעם יוזמות אקסטרים, סיפורים ענקים שיכולים היו לשנות את ההיסטריה.

כמו שאבי לא וויתר על אלתא למרות שכבר הייתה החלטת ממשלה להקים את המפעל היוקרתי בבאר שבע, כמו שפרס יזם ודחף בגיל 33 לחייו את הכור האטומי בדימונה וכמו שהוא אמר - "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים".

האיש והחלום נפרד מאיתנו לעולם אחר ומשאיר אותנו עם הנהגה שמרנית, שחושבת בתוך הקופסא ומייבשת כול חלום רטוב.

והנה לכם זווית אישית/ אשדודית על מי שהביא לנו את אלתא לאשדוד ונרתם למהלך שהיה משנה את פני העיר מהקצה אל הקצה, סיפור על  אדם מיוחד שחבל שאין עוד כמוהו והלוואי שיקום עוד אחד. 

יהי זכרו ברוך!