מאת: אייצ'לותם מסלה, עו"ד וממובילי תנועת אשדודים

יניב קקון, איש חינוך ויו"ר תנועת אשדודים

עבודה שחורה, שירו של אהוד בנאי נחתם במילים "ומי ידע אם אברהם לא היה שחור?" ובאמת, במשך דורות רבים, יהודי אתיופיה, מנותקים מהמתרחש בירושלים ובעולם היהודי, האמינו כי הם שומרי הדת היהודית האחרונים. מתוך אמונה זו נאבקו יהודי אתיופיה במסירות נפש לשמור על יהדותם מדור אל דור.

הכמיהה לירושלים, או ירוסלם, הייתה חלק מרכזי משמירת מסורת זו והתבטאה בציונות רעיונית עוצמתית מאוד שהתגלגלה לציונות מעשית עם תחילת העליות ארצה החל משנות הארבעים.

מתוך אמונה זו, את המסע המרכזי אל ישראל וירושלים החלו יהודי אתיופיה בצעידה בחשיכה אל מדבר סודן, ללא צידה מספקת או מורה דרך מלבד האמונה בליבם, מסירות הנפש ואהבת ארץ ישראל.

-בכל שנה אנו מציינים את יציאת מצרים, אך לא כל מי שקורא בהגדה יכול לדמיין את הצעידה הזו באופן מוחשי כל כך, החום, הרעב, הצמא והאובדן שהיה מנת חלקם של העולים. אדם שלא עבר את החוויה הזו, פשוט לא יכול להבין את העוצמות שטומן בחובו מסע כזה. בשיחות הארוכות בנינו, מצאנו את עצמנו לא פעם שואלים, איך הם לא נשברו? התשובה שמצאנו היא האמונה, באלוהים ובאדם.

המסע, בעיני יהודי אתיופיה הונחה על ידי הקב"ה, המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא הוביל והנחה אותם בדרכים העקלקלות, סייע להם בהצלה פתאומית מאויבים ושודדים, נס גלוי, יציאת מצריים מחדש. ולצד אמונה זו, האמונה באדם, התקווה כי בארץ ישראל ימצאו חברה מתוקנת וימצאו בה סוף סוף בית שלם, שלהם, שלנו.

-

היום, מעל 30 שנה אחרי העלייה ארצה, לאחר ששילמו מחיר כבד במדבר סודן, המחיר הכבד מכל, אובדן בני משפחה. מאבקם נמשך, המסע לא נגמר. כאן בארץ המובטחת, הם מוצאים עצמם מדי יום ביומו מתמודדים עם גלי גזענות מצד החברה הישראלית המתקשה לראות בהם שווים, במסע תמידי להוכיח את יהדותם ולהעלות ארצה במסגרת חוק השבות גם את שארית יהודי אתיופיה שנותרו שם.

-

אין לנו ארץ אחרת וכולנו כאן בזכות ולא בחסד והגיע הזמן שהחברה הישראלית ומוסדות הדת והמדינה יפנימו את זה. עלינו להיאבק בבורות ובחוסר הרצון להכיר בסיפורים השונים ומקורותיהם. פער היוצר קשיים רבים בכלל תחומי החיים ובניהם הפרדה במערכות חינוך, חומות בצורות במציאת תעסוקה וקשיים להירשם ברבנות בבואם להינשא, מתוך הטלת ספק ביהדותם. בניגוד מוחלט לפסק הלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשנת 1973 אשר הכיר בבני הקהילה האתיופית כיהודים.

יש לנו תקווה, כי יום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בסודן בדרכם לארץ ישראל, יעורר את החברה הישראלית למחשבה מחודשת ולחשבון נפש מעמיק בכל הנוגע ליהודי אתיופיה בפרט וליחס אחד כלפי השני בכלל ושנדע יחד לבנות ברית מאחדת, מעל העדות והצבעים. חברה בה אנו חולקים כאב, אחריות וחלום משותפים ומרוויחים את העושר התרבותי שכל עדה מביאה איתה אל הפאזל המרכיב את העם והחברה. בתוך כך, ליום הזיכרון והאופן בו הוא יושרש, תפקיד חשוב לא רק ליהודי אתיופיה אלא לכלל החברה הישראלית, למערכות החינוך, לחברה, למוסדות ולמנהיגות. זה תלוי בנו.