זה היה ערב שישי. אני זוכרת שנכנסתי להתקלח רק אחרי ארוחת הערב המשפחתית, רציתי להגיע רעננה כולי וידעתי שעוד יש לי נסיעה מאשדוד לתל אביב. "עשיתי" רגליים ולבשתי חצאית חדשה שקניתי בצבע בורדו שהצלחתי איכשהו לשרוף עם הסיגריה תוך כדי הנסיעה. עד היום אני שומרת את החצאית בארון למרות מאז לא לבשתי אותה. עשיתי לה חור של ממש אבל סובבתי אותה לצד ולא שמת לב.

כשהיינו אצלך בבית הרגשתי נבוכה, אולי כי אנחנו באמת לא מכירים ואולי כי היה שם איזה חבר טוב שלך שהתארח אצלך ודיבר בלי סוף על סוגי סמים שונים ועל זה שהוא הולך לרקוד סלסה. נזכרתי שפעם עבדתי בחדר כושר וכל הגברים שהיו מגיעים לשיעור סלסה בסטודיו תמיד היו נראים לי חרמנים ומתאמצים עם תנועות אגן מתאמצות. מתישהו הוא הלך ומיד זינקת עליי ונישקת אותי בתשוקה, כאילו חיכית שיפנה לנו את החדר.

נישקת אותי וניסית להצחיק, אבל כל מה שאני זוכרת זה שבמקום לצחוק חייכתי במבוכה. הרגשתי שאתה שולף קלישאות ופאנצ'ים שנמאס לך מהם בעצמך, כי בכל פעם שאמרת איזו שטות תיקנת את עצמך. ממש שברת עליי שורות.

ואז הגיע רגע השיא. אמרת לי משהו בסגנון של "לא עשיתי לך סיור בבית בכלל!" ומיד לקחת אותי להכיר את חדר השינה שלך. פשטת את החולצה, זרקת את עצמך על המיטה בזווית צדדית פתיינית והדלקת את נורת השולחן שעמדה על השידה ליד המיטה ותוך שנייה אחת קטנה הרגשתי שהגעתי לבית זונות. הודות לך ולאור האדום האפלולי ואווירת ה- 'מזל שהוא הלך ועכשיו אפשר לחגוג'.

בשנייה אחת החלטתי שאני לא רוצה לשכב איתך. וזה לא שלא רציתי לגעת בך או אפילו אותך אבל המיטה האדומה והמוארת שלך הרתיעה אותי ממך. תבין, זה לא שלהיכנס לתוכה או שתיכנס לתוכי, רציתי ב"גדול", אבל לא באותו הרגע. נמשכתי אליך אולי בטירוף יחסי לזה שאני הכרתי אותך אולי, חמש שעות ב'טוטאל'.

עשיתי טעות והרגשתי חייבת. אני שונאת להרגיש חייבת. זה לא שכפית עליי משהו אבל האווירה הרגישה מחייבת. יום ההולדת שלך הרגיש מחייב. הידיעה שאני לא הולכת לשכב איתך הרגישה כמחייבת לתת לך איזה פיצוי. הפחד שאם לא יקרה עכשיו כלום הרגיש מחייב. הרצון להשאיר לך טעם של עוד ושתסתכל עליי מלא ריגוש הרגיש מחייב. חוסר הביטחון שלי הרגיש מחייב.

רציתי לעשות לך טוב. מזל טוב. והיית כל יפה כששתקת עירום על המיטה האדומה.

מקלחת זריזה וחצי שעה של חיפש הנעל הנעלמת שלך תוך התנצלויות אינספור על זה שהדירה מבולגנת ואני לא רוצה לדבר על הכיריים שלך, עם כל הסירים פתוחים ככה וארונות המטבח. אתם הגברים יכולים לחיות לפעמים כמו 'חוראניים' שזה משהו.

"בואי איתי", אני צריך להופיע גג חצי שעה.

עלית לבמה ונדמה היה לי שאני רואה מישהו אחר, בטח לא את מי שהראית לך בך אצל בדירה בין האורות האדומים או בין חיפוש השיר הבא ב'יוטיוב'. היית הכי טבעי שיכול להיות ואילו הכיסאות במקום היו נוחים יותר, ודאי הייתי נשענת לאחור ומרימה את הרגליים למעלה בסיכול של אחת שמרגישה בבית. היית מואר ולא כי דלקה עליך תאורה, נראית מלא בטחון וזה היה הרגע הכי סקסי בעולם.
 

אתה מזכיר לי אותי מתאמצת. אותי אבודה. מביטה בך ורואה אותי "עובדת" על אוטומט ויורה החוצה משפטי מחץ שעבדו מתישהו בעבר.

בא לי יותר ממני, יותר ממך.