אני "חנבו הערסית מאשדוד" שעדיף לכם לא להתעסק איתה אלא אם אני מעוניינת להתעסק איתכם. אני הצודקת, אני הבחורה שמלאה בכוח ואמוציות ופועלת לפי תחושת הבטן שלי. כל כך אותנטית וכנה. יש לכם זכות שאתם לוקחים חלק בחיים שלי, ולו הקטן ביותר. תגידו תודה בכלל שאני מודעת לקיום שלכם, אם בכלל.

אני אחליט מי ייכנס לחיי. אני אקבע אם תוכלו להיות בעלי משמעות עבורי, מיד אחרי שאסיים לבחון איך אתם נראים מבחוץ ואם יש לכם רמת אינטלקט מספיק גבוהה כדי שאוכל לנהל איתכם בכלל שיחה. אתם לא תפנו אליי בכלל אם לא פניתי אליכם קודם- ואם תעשו משהו שלא כרצוני אני ארים גבה, אגלגל עיניים, אזרוק לעברכם חיוך מתנשא כזה ומלא במבוכה. לא מכם- בגללכם. שחשבתם שיש לכם בכלל סיכוי מולי.

אני זו שכל כך האמנתי שהחומות והמסכות שלבשתי הן חלק ממני עד שקעקעתי לעצמי על התחת את הסמל של אשדוד ועניתי לכל מי ששאל: "באשדוד אני לא אשדודית ומחוץ לאשדוד אני הערסית מאשדוד" והאשמתי את העולם במיתוג הזה. אתם אלה ש"תפסו" אותי ככה- כי זה מה שהראיתי. מאין לכם לדעת שאני מדהימה ורכה ומושלמת? ומי רוצה בחיים שלו ערסית אשדוד עם פה ג'ורה נטול רסן שדורס כל מי ומה שלא בא לו בטוב באותו הרגע? אל תענו, אני יודעת את התשובה. אפילו אני לא רוצה.

לא יודעת כמה זמן אכלתי את הבולשיט שלי. נתתי לאנשים סביבי לעמוד או להיכשל במבחנים שאני יצרתי, לפי ניסיון העבר שלי ומחשש שמא השליטה לא תהיה בידיי. אני זו שבחרתי להתעצבן ולכעוס על כל אדם ודבר שקרה לא כמו שתכננתי וחלמתי, ששמתי את הרצונות והשאיפות שלי לפני כולם כי אני הכי חשובה בעולם. אני זו שבחרתי לתת לכל אדם מלבדי את הכוח והבחירה להשפיע על החיים שלי. שהבטתי בעיניים עצומות בעצמי ובאחרים.

אני זו שהגדירה איך אמורה להיראות חברות. מה זאת אהבה. הגדרתי מה נחשבת הצלחה. מי נחשב לחכם ומי יכול לתרום ולהועיל לי בחיים. אני זו שלא הרמתי מבט וכשהרמתי מבט לא הסתכלתי בלבן של העיניים. אני זו שאמרתי את עצמי כלפי חוץ עם משפטי מחץ מוכנים מראש, בנימה כזאת שתישמע לכל אוזניים מלאה בכוח. שתעורר הערצה ולפעמים סגידה לפחדים שלי במסווה של בטחון עצמי מופרז. כזה של מנהיגים אמיתיים שהמדינה שלנו יכולה רק לחלום שיהיו לה.

אני זו שראיתי לפתע לוח מחיק ולבן מתמלא במילים שמתארות את הרגשות והתחושות כשמשהו לא מסתדר כמו שקיוויתי. מילים שכולנו מנסים להימנע מהן כמו כעס, ייאוש, כאב, אכזבה, עצב, דיכאון… וחיכיתי למילים חיוביות שיאזנו את השליליות שעל הלוח. והן לא באו. הרגשתי לרגע שאני בוהה בתמונה שמתארת את סך כל התחושות שלי בחיים בשנים האחרונות. וחיכיתי ללוח שיימחק. לטוש הכחול והמילים הנוראיות שייעלמו מעליו.

אני זו שראתה את אותו טוש כחול נזרק מעל הראש שלי הלוך ושוב והייתי מרוכזת בטוש אדום, שהגדרתי בתור כל הטוב שבעולם. כי ככה אני חושבת שטוב צריך להיראות ומרוב שהייתי מרוכזת בלהשיג את ה"טוש האדום" לא שמתי לב לכל ה"טושים" החולפים מולי. לכל האנשים. לכל החוויות. לכל הדברים הטובים שהחיים יכולים להציע לי.

ואני בוחרת להפסיק להילחם בעצמי ולאהוב אותי מחדש בלי כל הבולשיט שלי. להפוך כוח לעוצמה. להיות מאושרת. ויש לי טוש כחול למקרה שאשכח מה בחרתי.