אתה זה ההוא שתמיד תקוע לי בראש, לא משנה כמה זמן יעבור. ההוא שהלב שלי תמיד יחסיר פעימה כשתעבור לידי או סתם כשהשם ייזרק לחלל האוויר. ההוא שיכול היה להיות סיפור אהבה מושלם, או להיות שברון הלב הכי גדול שהיה לי – אבל כנראה שלעולם לא אדע.

זה הזוי לחשוב כמה קרובים היינו, זה הזוי לחשוב כמה טיפשה הייתי כשחשבתי שהידידות האפלטונית הופכת לאהבה ושזה יתממש ונהיה מאושרים עד אין סוף. 

המילים שלך שמורות אצלי חזק בזיכרון, כל פעם שאני מתגעגעת ומתקשה לישון אני מדמיינת אותך יושב לידי ולוחש לי – כמו בלילות האהבה המזויפים – כמה אני יפה וכמה הנוכחות שלי מרגיעה אותך, אני מדמיינת אותך שוכב לידי ומבקש ממני לא לברוח, להישאר לפחות עד שתירדם.

אף פעם לא שמת לב איך אני נהנית לבהות בך, כולם מדברים ומתווכחים אתך, ואני זו שתמיד נהנית להקשיב. אף פעם לא ראית איך אני משתדלת תמיד, בכל תירוץ אפשרי, לשבת קרוב אלייך, להחזיק לך בקטנה את היד ואתה תמיד משכת אותי לחיבוק חברי והצמרמורת ישר התחילה לעבור לי בכל הגוף.

תמיד בחרת לשתף אותי בצרות שלך, ידעתי שאתה מרגיש בטוח לצדי ויודע שכל עצה שתקבל ממני תהיה כמה שיותר לטובתך. זו אהבה אמיתית, לא חשבתי לרגע על מה יצא לי מזה – אלא רק על מה יגרום לך באמת לחייך.

כל הרגשות אלייך התחבאו עמוק מתחת ללב שלי, אפילו לא בתוכו, כבר לא היה מקום להכיל כל כך הרבה. היית אח, ידיד, מאהב, לפעמים אפילו אבא שמרסן אותי לפני טעויות מיותרות, היית פשוט הכל, פורש מעליי את הכנפיים החזקות והמגנות שלך ומוחק את כל העולם ברגע.

אתה זה ההוא שאני חושבת עלייו כשמתנגן שיר אהבה מאוכזב ברדיו, כשאני רואה סרט קיטשי שבסופו של דבר כנגד כל הסיכויים הגיבורים הראשיים מסיימים את העלילה בנשיקה סוערת. אני יודעת שזה לא הסוף שמצפה לנו.

אתה זה ההוא, שלא ניסיתי, שלא ניצלתי, שלא השתדלתי, שברחתי, שלא התמודדתי, שהשתפנתי מולו ושלעולם לא אדע מה יכול היה להיות, אם בערב ההוא הייתי בוחרת לדבר במקום לשתוק, לנשק במקום לברוח.