להקת הבנות כנגד כל הסיכויים
26.05.13 / 11:07
והנה לנו לקח חשוב. מסתבר שההיגיון הבריא לפעמים טועה ומטעה. מה שנראה לנו כחסרון בתחרות, הפך לפתע ליתרון. הבלתי אפשרי הפך למציאות, הנאיביות ניצחה את השכל הישר, הילדה את המבוגרים שצריכים עכשיו להלקות את עצמם.
לפני מספר שבועות ביתי הקטנה (בת ה11) סיפרה לי בהתלהבות שהיא וחברותיה רוצות להקים להקת בנות.
מי הצוות שאלתי והיא הסבירה בעיניים נוצצות:
"לורן וליאור יתופפו אור יודעת לשיר יפה, ענת קלידנית, ו...אני ינגן על הגיטרה" ..."אבל את לא יודעת עדין לנגן על גיטרה השבתי לה במבוכה".
"לא נורא אבא" היא אמרה, "אני אלמד".
מצד אחד זה נשמע מאוד חמוד, אבל לך תסביר לה שלא לומדים תוך שבוע ימים לנגן על גיטרה ובטח לא ללהקה ובטח לא לתחרות שמתקיימת בקרוב מאוד בערוץ הילדים מול להקות ילדים רבות שיתחרו מכל הארץ.
הילדה התעקשה, הבנות התארגנו ובקשו שנקצה להן מקום לחזרות.
בני המשפחה דברו אל הקטנה בספקנות מלווה בציניות. אישית הייתי בעד שיצאו להרפתקה זו, אבל הכנתי אותה נפשית שלא סביר ש...דווקא הן, שאנן מקצועיות (בלשון המעטה), יזכו.
בליבי הנחתי שהלהקות האחרות יזכו לסיוע של הורים מוזיקליים ויש ילדים שמנגנים כבר מגיל 4 והיום הם מקצועיים, ולא סביר שלהקה שמתארגנת תוך שבוע ימים...תיקח את הבכורה. בקול רם התבטאתי שזה רק ספורט ושזו חוויה ששווה לחוות.
והנה, כנגד כל העולם שלהן, להקת הבנות (בנות 10-11) התארגנה בעצמה, כתבה שיר, הלחינה משהו ואף ביצעה קליפ אותו (אותו צילם אביה של אור) ואת הביצוע הן שלחו לערוץ הילדים.
היום קבלנו טלפון... מתוך אלפי קליפים שנשלחו, דווקא להקת הילדות מאשדוד שבתה את ליבם של העורכים והמפיקים – " זה בדיוק מה שחיפשנו הם אמרו!" בנות שאינן מקצועיות אבל בעלות כריזמה, קסם ומוטיבציה גבוהה להצלחה"....
לא עניין אותם בכלל שהבת שלי היא לא ג'ימי הנדריקס (גיטריסט וירטואוז) וששאר הילדות לא בוגרות בית ספר למוזיקה, להפך, דווקא הבתוליות המקצועית והנאיביות שלהן ייחדה אותן על פני כול הלהקות האחרות.
בערוץ הילדים החליטו לעשות סרט דוקומנטרי שלם על להקת הבנות מאשדוד ועל הדרך שהן עושות בדרכן למימוש חלומן.
"אמרתי לכם!!!! לא האמנתם בי, רציתם להוריד לי את הרוח מהמפרשים". התריסה ביתנו בפני אימא וכל המשפחה. ההלם שלנו היה גדול יותר מההתלהבות עצמה.
והנה לנו לקח חשוב. מסתבר שההיגיון הבריא לפעמים טועה ומטעה. מה שנראה לנו כחסרון בתחרות, הפך לפתע ליתרון. הבלתי אפשרי הפך למציאות, הנאיביות ניצחה את השכל הישר, הילדה את המבוגרים שצריכים עכשיו להלקות את עצמם.
והנה אני, שהכי חושב מחוץ לקופסא, שמטיף כנגד קיבעון מחשבתי, שמעודד שבירת קונספציות...לא שיערתי שהחברות המקסימות, אלו שסיפרו לי בלהט שעכשיו הן מקימות להקת בנות ותוך שבוע הם יכתבו, ילחינו שיר וילמדו לנגן... דווקא הן יזכו מכולם.
למה לא שיערתי? כי חשבתי בתוך הקופסא, חשבתי שיגרתי, חשבתי תחרות שירים מקובלת כמו: כוכב נולד, בית ספר למוזיקה, גולן קורא לך ודה ווייס. אלו קבעו את מחשבתי שהמנצח הוא זה שמבצע הכי טוב והכי מקצועי.
כמה פעמים חטאנו כך לילדנו ולאחרים באמירות סקפטיות ובביטול של הנף יד? האם בהתנהגותנו ניפצנו חלומות או שמא אלו שמנצחים, הם אותם ייחודי סגולה שממשיכים להילחם על חלומם ולא נשברים למרות הסביבה.
זה לא אומר שמחר אנחנו צריכים לעודד את הילדים לצאת למחנה אימונים של ברצלונה בזמן שהם עדין לא למדו לבעוט, אבל זה אומר שאסור לנו לבטל להם החלומות שהם הוגים, שאל לנו לכבות את הניצוץ. זה אומר שבאומנות כמו בנושאים רבים בחיים, אין דבר כזה שאין דבר כזה.
ותחשבו על זה...
באהבה אייל