וקשה מדוע הציווי הגדול כל כך בפורים לשמוח, הרי עם ישראל עבר עוד גלויות ועוד גזרות קשות בכל ימי עם ישראל מהיותו עם, רצוף במשברים והתמודדויות קשות וחמורות וגזרות שמד קשים, מדוע רק בפורים צוותה אותנו תורתנו הקדושה לשמוח בצורה כזאת? ומה עם יציאת מצרים שראינו שם ניסים גלויים, עשר מכות, קריעת ים סוף וכו', מדוע ביציאת מצרים לא צוותה אותנו התורה הקדושה לשמוח בשמחה כמו בפורים?.

וכשנתעמק ונתבונן יותר נמצא שבפורים יהודי אחד לא מת ובארץ מצרים 210 שנים שיעבוד, 150 ילדים בכל יום פרעה הוציא להריגה, עינוי הגוף הנפש ושום מצוה לשמוח לא הצטווינו בפסח ומדוע?

אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול המובא בחז"ל: מעשה בשני עבדי המלך שחטאו לפני המלך, המלך כעס מאוד וגזר על שניהם מיתה, אך לאחד מן העבדים קבע המלך שאם ישלם סכום עצום של כסף יוכל לפתור את עצמו מהיציאה להורג, כששמעו שני עבדי המלך את הגזרה נפלו לרגלי המלך בוכים ומצטערים ומתחננים על נפשם, המלך היה קשה איתם ודחה אותם, כשראה זאת העבד שיכל לפתור את עצמו בכסף פרש ורץ ממקום למקום מחבר למכר להשיג את הסכום העצום שהמלך ביקש והעבד השני נפל לרגלי המלך בבכי גדול ותחנונים משום שידע שאין שום דרך להינצל.

כך יום יום העבד בכה והצטער צער גדול בפני המלך וכשהגיע יום המיועד להוצאה להורג המלך עמד בפני שני עבדיו האחד הביא סכום כסף עצום ופדה את נפשו וניצל והשני המלך התמלא ברחמים עליו וחננו ופדהו בלי שום תמורה רק על הבכי והצער אשר הצטער.

כך צריך לדעת האדם, ישנם ניסיונות והתמודדויות אשר נראה שיש פיתרון גשמי לצאת מהצרה והבעיה ואז האדם סומך על הפיתרון וכך מפחית בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה ואז באה הישועה אך לא מושלמת, עם נזקים ואף פעמים רבות עם צלקות ופצעים אשר עוד ממנם אפשר להתפתח צרות ובעיות חדשות ושונות ומשונות. אך כאשר האדם שם את כל מבטחו בהקב"ה ועושה רק את ההשתדלות המחויבת על פי הטבע אז מקויים בו "הבוטח בה' חסד יסובבנו" והישועה מושלמת מהקב"ה בלי שנשאר לאדם שום נזק, שום פגע ושום רע.