בשיחות חולין רבות עולות שאלות - מדוע לא נענות התפילות , מדוע אלוהים מאפשר לנו סבל וקושי.... הכיצד ייתכן שהוא עומד מהצד....??

לפי תפסתי, ישנם פערים עצומים בתפיסת הזמנים בין העולם הזה לעולם הבא.

מאיפה הגעתי לזה? מהחלומות!

כשאנו ישנים, אנו בסטטוס שהכי קרוב למוות. הגוף שלנו מבקש להירדם ואנו שוקעים בשינה באופן לא רציונאלי. אנו חולמים תוך היעדר יכולת לשלוט בחלום ולכוון את השתלשלותו באופן רצוני, בלי מנגנון ביקורת ושיפוט...
כמו כן, אזורים הקשורים בחושי המישוש, הריח והטעם כבויים.

כשאנו מתעוררים (בתחושה שנחתנו מעולם אחר ולכן לוקח לנו זמן מה להתאפס), אנו זוכרים את החלום האחרון שחלמנו.

משך החלום נראה לנו כמו נמשך שעות, אך על פי מחקרים הוא נמשך חלק משנייה בלבד.

אלו הן להערכתי, פערי הזמנים בעולם הזה לבין העולם הבא - חלקיק שנייה מול שעות... כלומר - עשרות שנים בעולם הזה הם כיום בעולם המקביל.

אייך זה קשור להתעלמות האלוהית מסבלנו?

אז זהו שזו לא התעלמות לדעתי -
כשאנו לוקחים את התינוק לעשות זריקה, הוא צורח מבכי ולא מבין הכיצד אנו יכולים לעולל לו דבר כה נורא... למרות הצביטה בלבנו אנו אומרים לעצמנו: "עוד כמה שניות הכאב יעבור לו והוא ישכח". בשניות אלו התינוק לא יכול להבין זאת... אין לו את הפרספקטיבה להבין את טובתו ואת מהות סבלו העכשווי.... (מכאן גם נוצר המשפט "הכול לטובה").

אם לתיאוריה שלי יש ממש, הרי שמה שנראה לנו חיים שלמים בעולמנו הוא כאין וכאפס לעומת הזמנים האחרים ביקומים מקבילים, שם להבנתי אנו נגיע בסופו של דבר, שם נבין שבכינו לשווא כפי שבכינו בהיותנו תינוקות בברית המילה, כפי שזעקנו לאחר הזריקה, כאשר דרשנו ממתק בתוקף ולא הבנו למה לא מעניקים לנו אותו...
היום אנו לא כועסים על הורנו שנהגו כך כי אנו רואים את הדברים אחרת בפרספקטיבה של הזמן.

וכך האלוהות, נותנת לנו לסבול לשנייה בלבד, זמן אפסי ביחס לנצח - כי יש לסבל הזמני סיבה.

וכאילו לחזק את מחשבותיי אני מגלה פסוק מתהילים פרק צ' -

"כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ--כְּיוֹם אֶתְמוֹל, כִּי יַעֲבֹר;
וְאַשְׁמוּרָה  בַלָּיְלָה.
זְרַמְתָּם, שֵׁנָה יִהְיוּ; בַּבֹּקֶר, כֶּחָצִיר יַחֲלֹף".

מדהים! הפסוק מדבר על פערי זמנים אדירים בין העולמות...

שליש מחיינו עובר עלינו בשינה. אך בלעדיה לא היינו יכולים להמשיך בחיים.

אדם ישן שוכב כשעיניו עצומות, הוא 'חירש' לנעשה סביבו, נשימותיו קצובות ואיטיות, תווי פניו רגועים וגופו נינוח.

מידי פעם הוא משנה את תנוחתו ובכך הוא מבטיח את זרימת הדם התקינה לכל אבריו. 

כן, השינה היא הדבר שהכי קרוב למוות! ושניהם תעלומה גדולה.

אין ספור אנשי מדע ניסו ומנסים להבין את פשר הצורך שלנו ליפול לשינה, לצאת מדי לילה להפסקה בת שעות למקומות שאף אחד לא יודע להסביר....אולי לעולם המקביל שלנו...

אף אחד גם לא יודע לספר מה על הוא חלם קודם לחלומו האחרון.
לעולם נזכור במקסימום את השנייה האחרונה לפני שקצנו מהשינה...כמו שאף אחד לא זוכר מה היה איתו רגע לפני שנולד, כמו שאף אחד לא יודע לספר אם הוא חזר מהמוות...

במדע יודעים לספר כי חלמנו במשך כל הלילה, אין מי שידע לספר על חלום שחלם שעה לפני שהקיץ משנתו.

האם כבר בהיותנו כאן אנו חוזרים מדי לילה לבקר בעולמנו המקורי? וכאן למעשה אנחנו רק באים למשימה עד שמסיימים וחוזרים למקומנו הנצחי?

נתון מעורר מחשבה הוא שצריכת שעות השינה משתנות עם הגיל:
תינוק שזה עתה נולד ישן כ- 20 שעות ביממה - האם זה בגלל שהוא זקוק יותר לשהיה בעולם ממנו הוא בא?
האם הדבר דומה לילד שהולך לראשונה לגן ובימים הראשונים ההורים מלווים אותו ומחזירים אותו מוקדם, עד שיתרגל?

בגיל ארבע יורד ממוצע שעות השנה ל-12 שעות שינה ובגיל 10 מגיע ל-10 שעות.

מבוגרים צורכים רק כ- 7-9 שעות שינה ואילו קשישים מסתפקים בדרך כלל ב- 6-7 שעות שינה בלבד-
זה מזכיר את בני האנוש שמתרחקים מהשורשים שלהם, וככל שעובר הזמן כך הם מבקרים פחות את אלו שעזבו אותם ומשתהים יותר במקומם החדש.

יש שדברים אלו ישמעו עבורם הזויים, אבל עובדתית בעולמנו אנחנו לא יודעים הרבה יותר ממה שאנו יודעים:

אלה הן חלק מהשאלות ברשימת 125 התעלומות המדעיות הגדולות ביותר שטרם פוענחו. 

המדענים בעולם יודעים לשאול, אבל אין להם עליהם פתרונות. הם מודים שכנראה גם מעולם לא ידעו....

יש המון תיאוריות שונות ומשונות, אז הנה לכם אחת מהן -פרספקטיבה של הזמן שאמורה לשנות את כל תפיסת העולם שלנו לגבי טוב ורע, מהות, מהיכן ולאן...