חג העצמאות הוא הזדמנות למפגן של אהבה עצמית.

בכל השנה אנו נוהגים להלקות את עצמנו ללא רחם, להבליט את הישראלי המכוער, לתת ביטוי לקיצוניים שבנו ולהתעלם מהשפויים.

מכל עכבר אנחנו עושים פיל ומכל אופסי – שערורייה שאין כדוגמתה.

אנחנו מעלים לגרדום חשודים שעדיין לא נחקרו וכל ההמון שואג וסוקל אותם באבנים כמו בציד מכשפות.

והנה לנו יומיים של נחת, של מפגן אהבה והערכה עצמית.

פתאום אנחנו נכנסים להתלהבות עצמית ומגלים כי המדינה שלנו היא בעצם פלא פלאים, המדינה המובילה בעולם בתרומה לאנושות, שהעגבנייה שלנו היא הטעימה בעולם ובזכות הטפטפות שלנו אנו מצילים את כדור הארץ מהתייבשות.

אם במשך כל השנה אנחנו עורכים תחרות מי מרבה בסיפורי זימה וזוועה, ביום העצמאות התחרות היא מי יהלל, יפאר וישבח יותר.

למה שלא נלך כל השנה בשביל הזהב?

מצד אחד, התלהבות עצמית גוררת בעקבותיה יהירות שגורמת לרפיון ולזלזול.

מצד שני, הלקאה עצמית גוררת אחריה דימוי עצמי נמוך ונבואה המגשימה את עצמה.

האמת של מדינת ישראל  היא באמצע:

אנחנו אנשים חמים אך לא מנומסים.

יש לנו את מקבץ המוחות הגדול בעולם ביחס לנפש... אבל מערכת החינוך שלנו מאוד מיושנת.

אנחנו אוהבים לעזור לזולת.... אבל הבעיה היא שיותר מדי אנשים מושיטים ידם לעזרה.

אנחנו רגישים לצרות של אחרים... אבל כמות הצרות הנופלות עלינו מכהה את חושינו.

רבים מאיתנו הם סיפורי הצלחה בינלאומיים... אבל הפערים בעם בין עשירים לעניים הם מהגבוהים בעולם המערבי.

אנחנו יותר ויותר אוהבים לטייל בעולם... אבל העולם פחות ופחות אוהב לטייל אצלנו.

אנחנו מאוד מפולגים בתוכנו...אבל בחגים, בשמחות ובמלחמות אנחנו הכי מתלכדים.

אנחנו מרבים להשמיץ את כל מי שמעז להתרומם למעלה.... אבל סוגדים לנופלים.

אנחנו דוגמה לדמוקרטיה.... אבל הדמוקרטיה אצלנו מוגזמת.

מי שעובד הכי קשה מרוויח הכי מעט ואלו שמרוויחים הכי הרבה הם אלו שיודעים לגזור קופונים.

אנחנו לא מפסיקים לסגוד לעיירות הפיתוח אבל עיירות אלו הן עדיין המקומות הכי מוזנחים במדינה.

אנחנו מתנשאים על העולים החדשים... אך יותר ויותר שואבים מהם ויותר ויותר הם הופכים לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

אנחנו מדברים ושרים שלום... אבל מוכנים לעשות למענו מעט מאוד.

לכל אדם שני אנחנו קוראים 'אחי'.... אבל לא שוכחים לספר כמה הוא מניאק.

אנחנו סוגדים לישראלים המצליחים בגולה.... אבל וואוו עליהם כשהם חוזרים ומצליחים כאן בארץ.

אנחנו כמהים כבר לצאת לחופשה בחו"ל.... אבל מיד כשחוזרים אומרים שאין כמו בארץ.

אנחנו הכי רוצים להיכנס למקומות שלא רוצים להכניס אותנו.

אנחנו מדינה המורכבת מכל אומות העולם... אבל אנחנו העם הכי שורשי שיש.

אנחנו אוהבים ללכלך על עצמנו.... אבל דיר באלק שמישהו יתלכלך עלינו.

כן אנחנו עם מיוחד שיודע לאהוב ולשנוא, אנחנו עם שיודע בשעת צרה להתלכד ולהתגלות במלוא הדרו.

יש בנו המון תכונות נפלאות אבל אנחנו חייבים לעבוד על עצמנו כדי להשתפר.

יש לנו עוד דרך ארוכה כדי להגשים את החלום הרטוב של חזון אחרית הימים, של הרצל, של מקימי המדינה.

יש לנו הרבה במה להתגאות ויש לנו עוד המון לעשות לשפר ולתקן.

אנחנו לא נופלים מאבותינו הנפילים – גם נוח הצדיק בדורותיו שתה לשוכרה ושלמה המלך הרבה בנשים, בכסף וזהב.

יש לנו מדינה אחת קטנה וים של שונאים, הסיכוי היחיד שלנו לשרוד בה היא היכולת שלנו להיות גאים אבל לא יהירים.

מבקרים כדי לשפר מבלי לעשות חרקירי כדי להתאבד.

מזל טוב מדינה אהובה, שמרי על עצמך משונאייך אבל גם ממאהבייך.