אייל בן שמחון מתוך הטור האחרון במגזין:

יום רביעי, היום הכי לחוץ בשבוע לעורכי עיתונים, דווקא ביום הזה אני מחליט לא לרכוש חפיסת סיגריות, אלא לעלות ישר למשרד. 
ננסה... מקסימום נשבר ונרד  לקנות...

עברו 8 שעות ומאז עדין לא באה סיגריה לפי....(בעצם 16 שעות אם נספור את שעות השינה) הייתכן שהיום הוא יום היסטורי בוא אתחיל להיגמל?.
מממ, לא נראה לי כי לא ממש החלטתי...סתם נדפקה דעתי לרגע. ואם אני ישמין בגלל שאפסיק? מה יותר כדאי – להיות יותר שמן או יותר נקי? לך תדע...
העצבים טיפה יותר רופפים למי שמפסיק לעשן, אבל מאחר ומטבעי  אופפת אותי שלווה באופן קיצוני לסביבה, אז זה עשוי אייך שהוא להתאזן.
למה לסבול עכשיו אם בכל מקרה אני יעשן בעוד כמה שעות?
רגע, רגע. אולי אלו הם רק רגעי המשבר שיש לעבור...ומרגע זה...הופה!  אני יוצא לחופשי!
חופשי ממה? מהצורך לניקוטין מגעיל ומסריח. יאאלה הביתה ניקוטין (נעבוד על עצמנו פסיכולוגית, נחשוב רק על הדברים המגעילים והנזקים שלו).
להיגמל מסיגריה זה כמו להיגמל מאהבה נכזבת -  לשבורי הלב שפוקדים אותי מפעם לפעם, אני ממליץ  לאמץ רק את הזיכרונות הפחות נעימים ולזרוק לפח (הווירטואלי) כל הבזק של זיכרון משתפך – מיד כשהוא עולה!!
אני לפתע נזכר אייך בכלל התחלתי עם הסיגריות....בגיל 17, בדרכי לסיני לאזור נואבה (אחח נואבה...) קיבלתי מידע מודיעיני כי השוודיות תקועות בלי סיגריות במקום (כולם היו למעשה תקועים, אבל אותי לא עניינו כולם). כבר אז ידעתי שהשלב הכי קשה בדרך לכיבוש - הוא פתיחת השיחה ושבירת הקרח. הסיגריות בכיס עשו לי את העבודה ועוד אייך עשו ומכאן הכול היסטוריה....
ווי! בלי לשים לב, לא זרקתי את המחשבות הנחמדות לפח...
לאחר מחשבה נוספת ולפני שאני גוזר את דין הניקוטין, אני צריך להגדיר לעצמי משימות ויעדים לפי סדרי עדיפויות. מה הכי חשוב לי כרגע?
הכי דחוף לי – להשיל מעלי איזה 5 קילו כדי להחזיר ימיי כקדם. לאחר שאעמוד במשימה זו – חובה עלי לחזור להתאמן כידי להחזיר את הקוביות לבטן לקראת הקיץ.
האנגלית שלי זקוקה לשיפוץ, גם חשבון הבנק ובטח כבר אמצא עוד כמה משימות שעלי לבצע בדחיפות רבה יותר מהגמילה...
טוב, אז אולי ניקח איזה סיגריה שתארגן לי את המחשבה? נשלים את הקוביות, נסדר את חשבון הבנק וכאלה ואז נתפנה לגמילה?!
דיאטה וגמילה לא הולכים ביחד! עובדה נשנשתי ללא הפסקה מהבוקר.

יש לי חבר שנהג לאכול רק אורגני, רץ כל בוקר 6 ק"מ. שמר על דיאטה, לא נגע בסיגריה, השתתף בתחרויות טריאתלון ו...הוא קיבל התקף לב...עוד בשנות ה40 המוקדמות לחייו (נשבע לכם סיפור אמיתי לגמרי).

האמת, שאני מנסה לעצבן אתכם כך שתצאו לי פתאום מהדפים ותצעקו לי: "די! ל...ת' מוח. תדליק כבר סיגריה ותעזוב אותנו בשקט". ואז אני ייעלב ועל פי בקשת הקהל, יאלץ לעשן איזה סגריה מסריחונה כזאת... מחוסר ברירה כמובן.

ההחלטה הגורלית!
אתם יודעים מה? באו נחליט שאני מפסיק סופית לעשן! רק מה, נעשה את זה כמו בממשלה...
נחליט עכשיו. בזה הרגע! אבל את היישום...? נדחה לזמן המתאים.
מה שחשוב זה העיקרון. אני יודיע לכול העולם בחגיגיות שהחלטתי להפסיק לעשן. ושההחלטה היא סופית כמובן, כי מילה שלי היא מילה! בזכות הכרזה זו, אני יזכה להמון מחמאות, צ'פחות וחיזוקים ("כל הכבוד", "איזה תותח", "אין עלייך" ועוד ועוד)
וכאשר ישאלו אותי לפשר העשן שנפלט מפי...אני לא אגיד שזה מהאגזוז. אלא רק את האמת לאמיתה: "עד סוף הקדנציה שלי ...ההחלטה תיושם במלואה!".  
בדיוק כמו "חוק טל" (גיוס שווה לכווולללם) ובדיוק כמו החלטות "ועדת טרכטנברג" (שיעשו מתי שהוא, צדק חברתי). מחליטים עכשיו, עושים כותרות, משתזפים מהפלאשים של המצלמות  ו...
כן, נראה לי שאני יאמץ את הפטנט של ראש הממשלה במקום לריב עם עצמי מעכשיו.

טוב אז חברים – אני שמח לבשר לכם  חגיגית ש... החלטתי להפסיק לעשן.
אווףף! איזה הקלה...עכשיו אפשר סוף, סוף להדליק סיגריה...