וכי לא היה ראוי ומתאים, לכבודה של תורה, שתנתן במקום מכובד ומפואר, בחבל ארץ פורח ומשגשג, מדוע דווקא במדבר?!

כדי להבין זאת נתבונן במה שחז"ל מספרים בגמרא בירושלמי (חגיגה ט'), רבי מאיר היה יושב ודורש בבית מדרשה של טבריה. עבר אלישע רבו רכוב על גבי הסוס ביום השבת. באו ואמרו לו, הרי רבך נמצא בחוץ. הפסיק מדרשתו ויצא לקראתו. ודברו ביניהם מדברי תורה ובמה שדרשו על פסוקי התורה. אמר אחר לרבי מאיר: עקיבא רבך היה דורש כך על הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו", בזמן שהוא טוב מראשיתו!

אמר אחר לרבי מאיר, דע! שבי היה המעשה. שאבויה אבי, מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למול אותי, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. כשהיו הללו אוכלים ושותים, שרים ומטפחים ורוקדים, אמר רבי אליעזר לרבי יהושע, עד שהם עוסקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו. ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבויה, רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו, חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והייתה האש מלחכת אותם כלחיכתם מסיני. ועיקר נתינתם מסיני לא ניתנו אלא באש, שנאמר "וההר בוער באש עד לב השמים". אמר להם אבויה, רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש.

מסיפור מופלא זה למדים אנו על גדולתו התורנית של אחר, ומאידך על עומק נפילתו הרוחנית. והקושיה שנשאלת, וכי מפני שנתכוון אביו של אלישע לגדלו לתורה שלא לשם שמים, ותורתו הייתה שלא לשמה, וכי משום כך זו סיבה מספקת שלא נתקיימה באותו האיש? הרי לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה?

אלא אמרו חז"ל, ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן: דל גאה ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם. מפני מה אלו אין הדעת סובלתן? משום שתאוותיהם אינם פועל יוצא ממצבם. אלו תאוות ומידות רעות שהאדם מביא על עצמו בכוונה תחילה, ולא מתוך חוסר יכולת להתמודד עם יצרו. עשיר שמתגאה זהו דבר טבעי, כיון ששבוי בידי יצרו, ווישמן ישורן ויבעט. גם דל מכחש באמונתו, מתוך העוני והדוחק הגיע לכפירה, וגדולה העניות שמנוולת את הבריות. אך לא כן דל גאה ועשיר מכחש, לדל אין סיבה להתגאות, ולעשיר אין סיבה לכחש בבוראו, אם בכל זאת הגיעו למידות מושחתות אלו, אין זאת אלא שהם הביאו את הרוע הזה על עצמם במחשבה תחילה.

כך דרשו חז"ל בירושלמי על הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו, כשלג ילבינו, יותר