ישנה הבטחה גדולה וחזקה של הקב"ה, הבטחה זו נותנת תקווה וכוחות נפש לעמוד בכל המצבים הקשים ביותר. הקב"ה מבטיח לבני ישראל בתוך פרשת הקללות: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אוייביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם". דהיינו, שגם כשאדם חוטא ביותר, ומדת הדין פוגעת בו, עדיין יש נצוץ של תקווה לאדם, שהקב"ה לא מואס ודוחה את האדם לגמרי, אלא ימינו פשוטה לקבל שבים.

כל אדם צריך לדעת, שגם בזמנים הקשים ביותר, גם בזמנים שפוקדים את האדם צרות קשות ונוראות, עדיין הקב"ה נמצא עם האדם ומלווה אותו בכל צעד ושעל. גם כשה' מעניש את האדם, עדיין הוא קריו אליו. וזה יסוד גדול וידיעה חשובה שעוזרת לאדם להשאר בשמחה ולא ליפול לתהומות העצבות והיאוש בזמני קושי ומשבר. הידיעה כי גם בהיותם בארץ אוייביהם לא מאסתים ולא געלתים, יש בה כדי לתת תקווה לאדם שיוכל להמשיך ולפעול את מה שעושה ופועל.

וכן מצאנו שמעלת וגדולת אהרן הכהן, תעצומות נפשו וטוהר לבבו, נגלו ויצאו לאורה בשעה הקשה שנדב ואביהו בניו הסתלקו מן העולם. הבנים היקרים שהיו אמורים להיות דור ההמשך של הנהגת עם ישראל, היו למאכולת אש והסתלקו מן העולם באיבם, טרם שזכו לבנות את ביתם ולהקים להם דור של המשך ושארית בארץ. ובשעות האבל והיגון, ברגעי הצער הנורא על מות לבן, אהרון לא מקשה קושיות כלפי שמיא, אינו טוען ומעלה טרוניות כלפי הנהגת ה', אלא דומם ושותק - "וידום אהרון", עשה את עצמו כמו אבן דוממת, ללא השמעת קול ענות כלפי דין שמים.

ואם נחשוב, שרק כלפי חוץ אהרון לא ענה דבר על מדת הדין שפגעה בו, אך בסתר לבבו הצטער ונחמץ לבבו, למדים אנו מדברי חז"ל שאדרבא שגם בתוך לבבו ובמסתרי נפשו, היה שלם אהרון עם רצון ה', ולא נפל לשברון הלב ולעצבות. וראיה לדבר, שלאחר האסון הנורא, משה רבינו שאל מדוע לא השלימו באותו היום את עבודת קרבן ראש חודש, ולמה לא אכלו בני אהרון את שעיר החטאת - "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר", ואמרו חז"ל, שנתעלמה הלכה ממשה רבינו ושכח את הדין, אך אהרון לא נתעלמה ממנו ההלכה, והשיב דבר וענה למשה שאכן כך הוא הדין לשרוף את השעיר ולא לאכול אותו. למדים אנו, שאף על פי שנגזרה על אהרון גזרה נוראה, עם כל זאת לא נפל לעצבות ומרירות, אלא ליבו היה שלם בקרבו, ולכן לא נתעלם ממנו הדין, אך אם היה בעצבות ומרירות לא היה זוכה לזכור את הדין.

וכן מצינו לאחר שפתר יוסף את חלום פרעה, אמר פרעה לכל שריו: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". וצריך להקשות, מנין לו לפרעה שאין בכל העולם עוד אחד הדומה ביראת שמים ליוסף, וכי חקר וראה את כל בני האדם עד שהגיע למסקנה שלא נמצא איש אשר רוח ה' בקרבו. אלא, אמרו חז"ל שבשעה שנודע ליעקב אבינו שיוסף נטרף, ירדה עליו עצבות גדולה ולא יכל להתנחם מגודל השבר והיגון, ומשום כך נסתלקה ממנו השכינה, כיון שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, ובמקום עצבות ויגון אין השראת השכינה. אך יוסף הצדיק, שבהיותו נער צעיר בן שבע עשרה שנה, ירד לגלות מצרים וישב שתים עשרה שנה בבור, ובכל זאת לא נפלה רוחו בקרבו, ועם כל הצער ועגמת הנפש שנגרמה לו מהעלילה שאשת פוטיפר טפלה עליו, תמיד היה בשמחה גדולה, וקבל את רצון ה' באהבה גדולה. לכן אמר פרעה, הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בקרבו? כיון שהכיר את מעלתו הנשגבה של יוסף שעל אף המאורעות שעברו עליו לא נפלה רוחו, ומשום כך הוא האיש אשר רוח ה' שורה בקרבו, כיון שהשכינה שורה רק מתוך שמחה וטוב לבב.

וכן מצינו בגמרא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שבתקופת החורבן הזדמן לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי ושערותיו סדורות תלתלים תלתלים, הלך ופגשו בבית האסורים ושמע אותו שהיה מבין ויודע במקראות. אמר רבי יהושע בן חנניה מובטח אני שתינוק זה עתיד להיות מורה הוראה בישראל, ולא זז משם עד שפדה אותו בדמים מרובים, ולימים מועטים גדל בתורה ויצא ממנו רבי ישמעאל בן אלישע. והסיבה שאותו תינוק צמח להיות גדול בישראל, כיון שגם בשעה שהיה שבוי בבית הסוהר היה "טוב רואי", וידע לשמוח ולא לפול לעצבות ודכדוך גם במצב הקשה ביותר.

כמו כן מצאנו ברבי עקיבא, שבתקופה זו, בין פסח לעצרת נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידיו, שזהו שבר עצום שאין כדוגמתו, ולא מצאנו מישהו שהושבר בשבר כה נוראי. וטבעי היה שרבי עקיבא היה נשבר ולא היה לו כח לאזור אומץ ולשנס מתניים לחדש את הקמת ישיבתו. אך, לא כן היה, ורבי עקיבא עזב את מקומו, והלך לדרום ושם קיבץ חמשה תלמידים, ובמסירות אין קץ חזר להרביץ תורה בעם ישראל, וחזר לרום המעלה.

זו המעלה הגדולה ביותר לכל יהודי, להיות בשמחה ולעמוד בתעצומות נפש בכל נסיון באשר הוא שהקב"ה מביא לפתחו. ויש להתחזק במדת השמחה בכל עת וזמן, ולא להמתין רק לשעה שעומד בה בנסיון, ורק בשעה הקשה לחזק את עצמו להיות בשמחה, אלא צריך להתרגל בכל שעה להיות מוכן ומזומן לקיים את מצוות וגזירות בשמחה, או אז גם בעת הנסיון יעמוד בשמחה ובכל תעצומות נפשו.