הנה בימים אלו, מידת הדין מתוחה על חוסר כבוד הדדי. וזה אחד מן הדברים הקשים והחמורים אשר בדור הזה, עומדים אנו בניסיון קשה ביותר, אנשים שומרים פחות ויותר קשר ודיבור אחד עם השני, אך הלב והפה אינם שוים ובלב אין רוחשים אהבה וכבוד כפי שאומרים ומדברים בפה. כשנתבונן נמצא שלפני שנים, כאשר אנשים ישבו ודיברו, היו מרגישים בסיום הדיבור הרגשה של אהבה, של ידידות, חברות ורצון שוב ליהיות יחד, לדבר יחד ולפעול ולעשות כאיש אחד. אך היום, אנשים יושבים כשמחוייבים לשבת ומדברים ואף אם בפה אחד אומר לחברו ומספר על אהבתו וידידותו הרבה, כשנפרדים אין מרגישים את עומק הדברים, ומדוע?, משום שהקשר והחיבור הוא בפה, שיטחי ואינו מעומק הלב. ומפה הדרך קצרה ביותר לפגוע ולהזיק בצורה החמורה ביותר, לחבריו, לאחיו, לקרוביו ולבני משפחתו על האינטרס והצער הנמוך ואף הקטן ביותר. ואין האדם יודע שעל כל דבר הפעוט ביותר יביא אלוקים במשפט, כשפגעת בחברך והזקת לו, תענש גם על הפגיעה וגם על, אם לא היית פוגע וחברך היה מצליח ועושה טוב, תענש על הטוב שנמנע מחברך. וזה "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"
דין, על הרע שעשית וחשבון, על הנזק שנגרם מהרע אשר עשית.

ועד כמה מידת הדין מתוחה על עיניני בן אדם לחברו, מסופר שבזמן החתם סופר, אשר היה מהמיוחדים שבחכמי ישראל וידוע שמו"ר זקננו רבנו מאיר אבוחצירא לא ירד משולחנו הקדוש הספר חתם סופר והקפיד כל חייו להכיר את כל יוצאי חלציו של החתם סופר. בימיו היה רב גדול וצדיק, אשר נסע מעירו אשר ישב בכס הרבנות לעיר של נופש ובריאות, להבריא את גופו ובעיר הזו, בזמן שהבריא את גופו, נפטר אותו צדיק באופן פתאומי. אנשי העיר הזאת ביקשו לקוברו איפה שנפטר ולזכות שצדיק וקדוש יקבר בעירם. ואנשי העיר אשר שימש כרב לה, התנגדו בכל תוקף וביקשו להביא את רבם לעירם. כל גדולי הדור דנו בשאלה הזו ולבסוף הכריעו שיקבר בעיר המרפא. והנה לאחר כחצי שנה, באחד הימים, קם רבנו החתם סופר ועמד בתוקף גדול להעביר את קבורתו של אותו צדיק לעירו, אשר בה שימש כרבם. ולאחר ימים רבים סיפר החתם סופר, שבאותו לילה שפסק את הפסק להחזירו לעירו, חלם את אותו צדיק אשר אמר לו בחלום: דע לך כשהייתי צעיר, הייתי מאורס לאשה בת העיר הזו, עיר המרפא, אך לבסוף שברתי השידוך וחצי שנה אחרי ששברתי את השידוך אותה אשה הייתה בצער ושיברון לב עד שזכתה לשידוך חדש, הייתי צריך להענש ולהקבר בעיר הזו חצי שנה, לתקן את הכאב ואת הצער אשר נגרם לאותה אשה.

וקל וחומר כאשר האדם פוגע בתלמידי חכמים, אשר העונש עונש ניצחי. כמו שמצאנו ברבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר באחד הימים בא לביתו ואמר לאשתו אמא שלום: התלמיד פלוני לא יגמור את שנתו וימות באותה שנה, אשתו הזדעזעה ועמדה ואמרה: הרי הוא התלמיד המובחר בישיבה, מדוע?, ענה ואמר לה: משום שהורה הלכה לפני. לא עברו ימים ואתו תלמיד נפטר מן העולם.
והנה קשה, הרי דבר חמור וקשה הוא שאדם נענש מסיבת אדם ואיך ומדוע? רבי אלעזר עומד בתוקף ולא מבקש רחמים על תלמידו שיעריך את ימיו. וכן, במעשה של רבי יוחנן ותלמידו ריש לקיש, מצאנו שרבי יוחנן הקפיד על ריש לקיש ולא ביקש עליו רחמים, אפילו שהיה גיסו וריש לקיש מת מהעולם, גם פה נקשה, מדוע?, היכן הרחמים והחסד?.
אלא, יסוד גדול נלמד עם ישראל נמשל ליונה ויונה חיה חיים מסוכנים, ישנם חיות טורפות אשר עורבות לה בכל מקום וסכנות מרובות עוברים עליה במשך היום ומה מציל את היונה, אלו הכנפיים שלה, אשר נותנות לה את הכח לברוח בשעת סכנה, לעוף ולחפש מזון ולדאוג לעצמה למים וליהיות במקומות הגבוהים והבטוחים ואם שוברים או מזיקים לכנפי היונה, עינין של שעות או זמן קצר ביותר, שהיונה תיטרף או תמות, באחד מן הסכנות העורבות לה, לכן כל חייה של היונה תלויים בכנפיים ומי שפוגע בכנפיים, הרג את היונה. כך עם ישראל הם היונה והתלמידי חכמים הם הכנפיים ומי שפגע בכנפיים פגע ביונה ולכן עונשו של פוגע בכנפיים, הוא עונש ללא תקנה וללא מחילה.

ולכן המשנה באבות מזהירה: "הוי זהיר וכו' שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב". ולכן רבי אלעזר לא מחל לתמידו וכן רבי יוחנן לא מחל לריש לקיש, משום שדברים אלו הם פגיעה ביסודות הקיומיים של עם ישראל כעם. ואף משה כשקורח עמד כנגדו, לא מצאנו שמשה ביקש רחמים על קורח, לא כמו שנהג בכל הפעמים שהקב"ה כעס על עם ישראל. ישנם זמנים וישנם עיתים, שיד ה' צריכה להכות לעוכרי ישראל למען יראו ויראו ולמען המשך קיום עם ישראל.
וככל שהימים עוברים העונש כבד וקשה לדורי דורותם, כשם שמצאנו בבית המקדש שפסלו משפחות לכהונה, מעוונות אשר עשו ההורים. לכן יזהר האדם לא לפרוש מן הציבור, להשתדל ליהיות מוכנע לתלמידי חכמים, לשמור כבוד איש לרעהו, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים.

ובעיקר בימים אלו, אשר היצר לפתח חטאת רובץ ומנסה לפרוץ גדר ולהתיר את כל הדברים אשר היו אסורים בעבר. ומוצאים אנו ורואים, בחוץ לארץ, אנשים אשר בעבר היו רחוקים מהתורה והמצוות וזכו להתחזק ולילך בדרך טובה, כלפי חוץ. וברבות הימים, האוירה של הגויים השפיעה עליהם, אך ילדיהם התרגלו לאוירה יהודית ובשנים שחלפו, נחתם בהם חותם של מצוות ואינם יכולים לחזור לגמרי לימים הראשונים. מנסים הם, בעצת היצר, לפרום את כל יסודות הדת ולבנות דת חדשה, אשר היא סכנה ביותר לכלל עם ישראל, וכל מעשיהם, מעשים לשבור ולעקור את יסודות היהדות, כפי שהיו בזמנים אפלים לפני השואה, שקמו אנשים מתוך הדת, לעדן את הדת, כדיברהם, ולהתאימה לזמן הזה. וצריכים להזהר זהירות גדולה ביותר, בעיקר יושבי חוץ לארץ, הפגע הרע הזה יגמר באסון גדול. מיום ליום מחלה זו ניהית מחלה מדבקת, אשר אחריתה מי ישורנו. ואותם אנשים מוטב שישובו בתשובה ויבינו שהדת אינה חלקית, להתקרב להקב"ה צריך בהדרגה, ולא בחיצוניות, לקחת את הדת ולהשתמש בה לצרכים פרטיים ולהשתמש בה לנוחיות ולחלוק אותה, בדברים שנוחים ומשתלמים לעשות ודברים אחרים למאוס ולקרר אחרים, זהו מעשה חמור ביותר, אשר עליו נאמר, פורץ גדר ישכנו נחש.
האמונה צריכה ליהיות אמונה שלמה, הדרך צריכה ליהיות דרך מוחלטת ומי שפוסח על שני הסעיפים סופו לאבד את שני הדרכים.

הקב"ה ישלח דברו וירפאם, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם"
ישתדלו בכל כח להרבות בבן אדם לחברו ולהשתדל במצוות ומעשים טובים שעושים, לעשות אותם בשלמות ובלי שום נגיעה, לשם שמים.
בעז"ה נשמח היום שמחה מרובה יחד עם כל אהובנו וחביבנו, בשיעור בהיכל הישיבה הקדושה באשדוד. ונזכה לקדש שם שמים ולגאולה שלמה בקרוב.