אני לא צרכן אומנות מושבע אך מעל המסעדה של אישתי, ללה, שוכן מוזיאון מונארט . עליתי אליו כדי לערוך סיור כדי לגלות ולהתגלות אל האומנות המודרנית.
הבטתי בכתם הצבע הראשון שנגלה אל עיני. שאלתי את נציג המוזיאון שהתלווה אלי לסיור, האם הצבעי ברח באמצע צביעת הקיר כי לא שילמו לו? והוא ענה לי במבט חמור סבר: "השתגעת?! זה ציור של עדו בר אל, אמן רדיקלי!".

זה ציור של אומן? ממממה אתה אומר? עניתי. טוב...המשכתי בסיור אל תוך נבכי המוזיאון, אולי בהמשך הדרך ההארה תבזיק בי:
על הקיר הבא התנוסס ציור המציג  קווי מכחול מרוחים על דיקט....

"זה בטח ציור שהאומן הדגול צייר כשהיה בן שנה!" אמרתי בהתלהבות כמוצא פתרון לחידה המסובכת על הקיר.

"מה פתאום!" התריס המלווה שלי. "הציור הוא משנת 2005 . זהו ציור פוסט מודרני בטבעו".

הבטתי שוב ושוב ושוב על מה שנראה לי כקשקוש באמצעות מכחול: מה?? מממה, מה?? המילים נתקעו לי בפה, הבטחון המילולי אבד לי, אז בסוף שלפתי בבוטות שכונתית: "באמא שלך! אם הייתי מראה לך את הציור אצלי בבית והייתי מספר לך שהבת שלי בכיתה א' ציירה אותו, היית מאמין?".

המלווה חשב וענה בכנות ראויה להערכה: "הייתי מאמין".
מבלי להתעצל יצאתי לקרוא בספר את הפרשנות על הציור ( חייב פרשנות) וכך מפרש יונה פישר, האוצר של המוזאון, את הציור (אני מצטט מילה במילה): "רכיבי הציור המוצג לעינינו הם כרכיבים של שפה - שפה של סימנים, שאינם בהכרח עקבות, שכן לא כולם גלויים לעין, לא כולם גלויים לאבחון, כל שכן לפענוח, לזיהוי, שפה המתרחשת בין מצע שהוא תשתית ופיגום וחפץ מצוי שנגאל משום מקום, לבין מה שהעין קולטת כמריחה כמו אגבית של צב, כמגע כמו אקראי של כתם...."
אומנות מודרנית אני לא מבין אבל את הבנת הנקרא בהחלט כן! אני יתרגם את הפרשנות לעברית פשוטה ותכליתית:

 "נכון שהציור שלפניכם נראה כמו קשקוש בלאבוש, אבל מאחורי הקשקוש ישנן משמעויות נסתרות שבן אנוש לא יכול להבין אותן".

כשקראתי שורות אלו, לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור - "בגדי המלך החדשים".
למי ששכח, מסופר על מלך שביקש שיתפרו לו את הבגדים הכי יפים ומיוחדים שאפשר ומי שיעשה כן יקבל הרבה מאוד כסף. באו תופרים והציגו בפני המלך אוויר. הוא שאל אותם 'מה זה?' הם ענו שאלו בגדים נדירים מאוד, שרק אנשים חכמים מאוד יכולים לראות אותם. המלך שהתבייש לאמר שהוא לא רואה כלום - פן יחשבו שהוא טיפש, הביע התפעלותו הרבה מהבגדים. כך עשו גם כל יועציו וכל חצר המלך - כולם החמיאו לבגדים שלא היו קיימים, מהחשש שאם לא יעשו כן, יחשבו שהם טיפשים. המלך יצא אל הרחוב כדי להתהדר בבגדיו החדשים וכולם מחאו כפיים. לפתע צץ ילד קטן מתוך הקהל וצעק בתדהמה: "תראו המלך ערום!". או!רק אז נפל לכולם האסימון והם החלו להתפוצץ מצחוק.
סיפור האומנות המודרנית הוא לדעתי כסיפור בגדי המלך החדשים - תעשייה של הרבה מאוד כסף, המתגלגלת סביב כל ציור ואומן, מתובלת באגו מנופח, מגלומאניה ויחסי ציבור משומנים. כולם עובדים על כולם ומרגישים עם זה יופי.
איך זה נוצר לדעתי? האומנים והתעשייה שמאחוריהם הבינו, שלא כל הזמן הם יוכלו להדהים את העולם במשהו שהוא בר מבחן וטעם, אך מצד שני יש עליהם לחץ לספק משהו חדש. האגו ומצוקת היצירתיות הביאה אותם לשפוך לתוך צבע את נפשם המורכבת. ליצור משהו שלא מתיימר להראות שום דבר בר מבחן מקובל. המסר הוא שמדובר ביצירה הנשגבת מבינתו של האדם הפשוט, ולכן אין כאן עניין של יופי. מרגע זה - כל מי שלא רוצה להיות פשוט מביע את התפעלותו ממשחקי הצבע. מכאן, לדעתי האישית, נבראה האומנות המודרנית וכל הפוזה שסביבה.
בעוונותיי הרבים הסתובבתי במוזיאונים בעולם ואף זכיתי לראות את ציור המונה ליזה. הגאונות של הצייר באה לידי ביטוי בכל נקודה. ההבעה מדהימה, העוצמה מופלאה - זאת אומנות במיטבה וכמוה הפסלים האדירים ברומא, בברצלונה, ראיתי את הציורים המקוריים שרק גאון כואן גוך יכול לברוא ואפילו התרשמתי מהציורים המופרעים של פיקסו. כשאדם פתוח לאומנות מביט בהם, הוא אומר לעצמו - נדירים האומנים שיכולים ליצור גירוי מחשבתי, פרספקטיבה נדירה ויכולת להמחיש את היופי במלוא הדרו.
אך באומנות המודרנית, היופי לא משחק תפקיד. מוכרים לך במאות אלפי דולרים (כמו שווי הציור המופיע בעמוד זה) משהו שהוא לא אמור להיות יפה בעין בלתי מזוינת, אלא רק מביני עניין דגולים אמורים להתפעל ממנו וכל המרבה להסתבך, הרי זה משובח (אני באווירת פסח).
הברנג'ה מוחאת כפיים, הארנקים נשלפים מהכיס ותעשייה שלמה אדירה מתגלגלת סביב הקשקוש. גם האומן מתגלגל, רק שהוא מתגלגל מצחוק.
מביני העניין לא מתבישים לאמר בפה מלא, שלא חשוב איך נראה הציור - חשוב מי צייר אותו. אם זה כך, הרי מדובר בעבודת אלילים, בסגידה בלתי מסויגת לאדם ולא לאומנות. אנו מתבטלים בפני בשר ודם שישב זמן מה והעביר צבע לאורך לרוחב ולאלכסון מבלי לבקש ליצור יופי אלא מספיק שיאמר לנו שיש כאן משמעות נסתרת שיצאה מנבכי נשמתו הטועה, מתוך דכאונו האפרורי.
הרי הם אומרים שאומנות היא בעיני המתבונן - הרי אם רק הייתי מספר להם שהוא צויר על ידי תלמיד בית ספר אין סיכוי ולו קלוש שכל המתבוננים למיניהם יאמרו שציור זה יפה.

בסמוך אלי עמד מבנה אבן (איזו צורה גיאומטרית כל שהיא עם זנב), יוצר הפסל כנראה הכניס  את נשמתו המורכבת לתוך האבן וכך הוא הפך לפסל מודרני יקר ערך...

מכאן שהרשתי לעצמי לדבר אל המבנה עם הנשמה ולהתייעץ עימו: "תגיד, האם לדעתך אני בור חסר גינוני תרבות, נימוס, עומק, פתיחות וטעם טוב? או שפשוט אני לא פראייר..?!."

הוא לא ענה.