מאת אייל בן שמחון

 לכבוד יום הולדתה השביעי של בתי, אליה, קניתי לה השבוע סל כדי שתוכל לקלוע בו כאוות נפשה.
לאליה לא הייתה סבלנות והיא בקשה ממני להרכיב לה אותו מיידית... הסל היה ארוז היטב בתוך הקופסה, ואני, שמתקשה בהרכבת הצעצוע שבתוך ביצת ה'קינדר', זה שמזמין קבלן כשצריך לתלות תמונה, ערכתי סריקה מהירה במוחי כדי לחשוב - למי אפשר לקרוא כדי שירכיב לה את הסל.

השיר: " לאבא שלי יש סולם" לא נכתב עלי, כנראה על השכן.
אבל נזכרתי, שכשפגשתי בו במעלית הוא התלונן על הלחץ של פסח.
אני לא יודע מה עלה בראשי כשפלטתי מפי: "אבא ירכיב לך את הסל".

הילדה הייתה מאושרת, ואני התחלתי במלאכה. השלב הראשון היה קל - לפתוח את הקופסא ולהניח את החלקים בצד. לפתע נגלו לעיניי המון ברגים, מברגים ומפתחות אותנטיים, אומים וכל מיני חלקים שראיתי פעם אצל איזה נגר.
"אם כולם יכולים גם אני יכול, כולה מתנה מחנות צעצועים", עודדתי את עצמי.

לפי השרטוט, השלב הראשון היה להרכיב את טבעת הסל לקרש. 4 ברגים עם 4 אומים, נראה קל.
המברג התאים לבורג, אך משום מה הבורג הסתובב על ריק ולא חדר לאום. טוב, כנראה שצריך לסובב את האום לתוך הבורג ולא להיפך. לקחתי את ה... מפתח/פלייר/לא יודע איך קוראים לזה, שהיה בשקית וניסיתי לסובבו לתוך הבורג. אך שוד ושבר - גם הוא הסתובב על ריק. לאחר מחשבה מעמיקה ובחינת כל האפשרויות (כולל אופציית הזמנת קבלן) עליתי על הפטנט: צריך ביד אחת להחזיק את הבורג שלא יזוז ובשנייה לסובב.

קואורדינציה מעולם לא הייתה החלק החזק שבתכונותיי, מה עוד שיד שמאל כנראה נפגעה ממני על שלא התייחסתי אליה שנים רבות והיא שיחקה איתי "ברוגז"- לא מילאה אחר הוראותיי.

הרעיון היה כנראה נכון, אבל הביצוע? סיוט! - כל סיבוב נראה לי כסיבוב סביב העולם.

בתי בת השבע, התבוננה בי בהערצה ואמרה לי: "אבא אתה אלוף!", ואני ניסיתי להסביר לה בעדינות ש...לא כל כך... ש...יש יותר אלופים ממני.... היא ישבה לידי בסבלנות, מביטה לראשונה בחייה באביה מנסה לחבר שני חלקים ביחד: "אבא, צריך להכניס את המשימה הזאת לתוכנית 'הישרדות'" היא אמרה בתמימות. (לך תסביר לה שבעולם הנורמאלי, פעולה זאת נחשבת לבסיסית).

לאחר כשעתיים מורטות עצבים בהן נאלצתי ביד אחת לתפוס את האום עם המפתח המתאים, ביד השנייה לסובב את הבורג עם מפתח אחר, באמצעות הרגל השמאלית להחזיק את קרש הסל שלא יזוז ועם הרגל השנייה לתפוס תנוחה וקונטרה... הצלחתי לחבר את הטבעת לסל! בתי הקטנה קפצה עלי בחיבוק: "יופי אבא, כל הכבוד!", ואני זכיתי לרגעי תהילה.

השלב הבא היה לחבר את הסל לעמוד המיועד. הבטתי בשרטוט וחשכו עיניי - ישנו חלק נוסף שאמור היה לקשור בין העמוד לסל, כלומר אני צריך לפרק את הברגים ולהרכיבם מחדש ביחד עם החלק החסר.

כאופטימיסט מושבע, לא אמרתי נואש (הרי רק באמצעות תרגול חוזר ונשנה יוצרים פרקטיקה) ואכן במקום שעתיים פירקתי וחיברתי מחדש את החלקים בשעה נוספת בלבד. עיניה של ביתי, אשר ברוקו בשלב הראשון, המשיכו לברוק אך מעייפות מצטברת ובעוד אני ממשיך במלאכה היא נרדמה על הספה.

הגב שלי נתפס מהאקרובאטיקה והתנועות המשונות הזרות לשרירי לחלוטין.
מאחר והמרפסת שלנו הייתה האחרונה להישאר מוארת בשכונה - כל ה"ברחשים" החליטו להתקבץ דווקא סביבי כדי לארח לי חברה. עם ישראל הלך לישון, אבל אני הייתי נחוש לסיים את המשימה.
עוד בורג שמתחבר לעוד אום ועוד בורג והנה הסל מחובר לעמוד.
עכשיו נותר רק לחבר את העמוד עם הסל לבסיס התחתון. כמו מהנדס בניין שקדתי על השרטוט, ולנגד עיניי נגלו תבונות מדהימות חדשות, הקשורות לחוקי הפיזיקה. אוטוטו אני מסיים...

למטרת חיבור החלק הלפני אחרון גיליתי שחסר לי אום. במשך שעתיים הפכתי את כל הבית למצוא אותו, אבל כלום! חסר לי אום אחד בודד ומושתן כדי להצליח במשימה הבלתי אפשרית. הרי תמיד אמרו לי: "יגעת ומצאת תאמין", אך אני יגעתי ולא מצאתי ולא האמנתי שאני הולך להיכשל בגלל האום הנעלם.

הבוקר עמד להפציע וגופי הפצוע סירב להיכנע לכאב. לצידי ישנה ביתי שנת ישרים ואני פחדתי להרים אותה למיטה פן תתעורר ותשאל -"אבא, הצלחת לבנות את הסל?".
זה לא פייר!!! כל סיפור, אפילו המסובך ביותר - עם מכשפות וחיות ביער מסתיים ב"... והם חיו באושר ועושר..." למה הסיפור הקטנטן שלי לא יכול להסתיים ב" ... והלכתי לישון כשחיוך ניצחון נסוך על פניי...???"

כל הקריטריונים והמוטיבים בסיפור זה אמורים להוביל לסוף טוב: מוטיבציה, ילדה, יום הולדת, אבא שעושה השתדלות, תקווה, כאב ואי נכונות להיכנע. אבל אום מזורגג שלח אותי מובס למיטה והפך את השכן, בעל ארגז כלים ומגוון ברגים, ליקיר המשפחה. חמש שעות שקדתי ועמלתי והוא ב-2 דקות גונב לי את התהילה...

טוב, אני בחברה טובה - גם משה רבנו, אחרי 40 שנה במדבר (כנראה שהוא היה חזק בניווטים כמו שאני בברגים) לא נכנס לארץ המובטחת.