לכל אחד מאיתנו פנקס קטן, שיושב לנו איפה ושם במרחב יגופנו ורושם ורושם ורושם. זה מתחיל כשאנחנו ילדים, בצורה מינורית והולך ומתפתח עם השנים. מה רשום בו?

רשום מה נתתי לעומת מה קיבלתי.

רשום כמה פעמים אני וכמה פעמים האחר.

רשום מה אתה הרווחת על חשבוני ומה אני הפסדתי לטובתך.

רשימות ארוכות של חשבונאות פשוטה, מילולית, בעלת טעם מר ועננה שחורה.

בתחילת הזוגיות אנחנו שואפים לתת. לפעמים אפילו לתת יותר מלקבל. אנחנו רוצים להעניק לבן או בת הזוג שלנו עוד ועוד כדי שיהיה מאושר ושמח וידע כי בחרבנו בצדק. במהלך השנים המשותפות משהו עכור מסתנן לקשר והיוצרות מתהפכות. אם פעם מאוד רציתי להעניק לבן זוגי - כיום אני מעוניינת יותר לקבל. אז מה באמת קורה שם והאם אפשר למנוע את הסלמת הפנקסנות הזוגית?

אחת הסברות הראשונות שגורמות להסתננות הפנקסנות לקשר היא התקשורת. כאשר אנו חווים תקשורת בעיתית, תקשורת שאיננה בריאה מתחילים להצטבר בתוכנו משקעים קטנים, אכזבות קטנות שמצטברות לכעסים - אם לא מצאנו דרך לתקשר אותן לבן או בת הזוג. 

למשל, קבענו לצאת למסעדה. הוא הלך לנוח ל-10 דקות ולא הצליח להתעורר. נאלצנו לבטל את היציאה שלנו. אם נסתכל על זה ממקום של פנקסנות, מיד נרשום את האכזבה שלנו, את ההפסד שלנו, את הויתור שלנו. אם נסתכל על זה ממקום של לתת ולא לקבל, נבין שכנראה בן הזוג שלנו היה כל כך עייף שמה שנחוץ לו לקבל מאיתנו זו מנוחה טובה. החשוב ביותר הוא לדבר על זה אחר כך. מה הרגשתי ומדוע הרגשתי כך, ממקום של שיתוף ולא של התחשבנות.

יש אהבה של לתת ויש אהבה של לקבל

אהבה זוגית שאיננה מאוזנת ואין בה תקשורת,  עתידה לאסוף בחייה פנקסים על גבי פנקסים של התחשבנויות. אהבה מאוזנת, כזו שהתקשורת בה פתוחה ומקדמת, כזו שבן או בת הזוג מעוניין לתת לא פחות ממה שמעוניין לקבל. היא אהבה יציבה שתוכל לעליות ולמורדות של החיים המשותפים.  

אחת השאלות הראשונות שנשאל את עצמנו היא: ״מה אני יכול לתת לבן זווגי על מנת שיהיה מאושר? מה נחוץ לו?״ ובאמת, נפנה את מקומנו על מנת לתת לשני את מירב תשומת הלב וההקשבה.

פנה אלי זוג שטען כי חייו במהלך השנים המשותפות היו טובים. הם חיו בשלווה זוגית, גידלו ילדים, עבדו במקצועות שאהבו וחייהם זרמו על מי מנוחות. כשיצאו לפנסיה גילו שכל אחד ״מושך״ לכיוון אחר. הוא רצה לצאת, לטייל, לגלות עולם והיא רצתה שקט, מנוחה, רגיעה. פער הציפיות שלהם הביא אותם לנקודה בה כל דבר שאחד רצה עורר זעם וכעס, עד כדי עלבון, אצל השני. שניהם הרגישו שהפנקס אצלם פתוח והיד לא מפסיקה לרשום. הם הרגישו שמשהו לא טוב ״פלש״ לביתם ולקשר בינהם. הם הגיעו אלי במטרה להבין מה הומה עושים עכשיו. ובאמת, התחלנו לכתוב בפנקס- הלכה למעשה.

חילקנו את הפנקס לשניים. מה אני נותנת ומה אני מקבלת. לאט לאט גילינו שכשאני נותנת - אני בהכרח גם מקבלת. הויתור שלי, לכאורה, איננו מקום של חולשה אלא מתוך הבנה את צרכיו של בן זוגי. כאשר אני נותנת אני חשה תעצומות נפש ואהבה גדולה לאיש שאיתי.

זהו סוג של ריקוד זוגי. כשננוע ביחד הריקוד יהיה אחיד, יהיה זוגי. כשכל אחד מאיתנו ינוע לכיוון אחר, בקצב אחר בלי להיות קשוב לבן הזוג - סופו שנתנגש ואולי אפילו נמעד. בואו נניח את הפנקס הזה בצד וננסה לראות כיצד אני יכול לתת לבן.תזוגי בלי הצורך או הציפייה לקבל בחזרה. אז, מתחילים?

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313