בום!!!!
הרעש הרעיד את כל האוטובוס והטיס אותי מהכסא. 
הנהג שובר ימינה שמאלה ועוצר באמצע הסיבוב של מחלף ארלוזרוב ואני כבר במעבר מחלק פקודות.

קדימה לקום, יש פצועים?
כל חייל באוטובוס על הרגליים עם הנשק ביד קדימה לקום!!!
כל השאר מבוהלים רצח ואני לא מפסיק לנסות לכמת את הנזק ולראות מי צריך עזרה.

לא מבין למה אף אחד לא קם אז אני רק צועק עוד יותר, מה נסגר איתכם, התפוצץ עלינו מטען אני צועק, ורק מבטים מובכים ומרחמים מכל הנוסעים שאיתי.

זה גלגל אני שומע, הנהג מאחוריי מנסה לתפוס אותי, זה הגלגל אחי. 
הגלגל התפוצץ. 
ואני על הבירכיים עם דמעות מבקש סליחה. 
חשבתי שזה אמיתי אני מסביר כמעט בלי מילים, והוא מחבק אותי ומרגיע, הכל טוב אחי. 
תהיה רגוע. 
הכל בסדר.

כשהוא מגיע בקרטוע לתחנה כולם יורדים. 
רק אני ממשיך לשבת שם, הריח של אבק השריפה והצעקות אצלי בראש לא נרגע עדיין. 
הוא נשאר שם איתי עד שאני מצליח לגלגל לי סיגריה.

לא רואים את זה פשוט אני אסביר לו. 
זה לא כמו לקבל כדור או לחטוף מטען. 
זה בפנים, מתחבא כל הזמן. 
כשזה מתפרץ בגלל סטרס אתה כבר לא אותו שי, אתה ההוא הגולנציק המורעל שהרגע התפוצץ על המוצב שלו מחבל עם אופניים. 
אתה שם, חזרת בזמן. 
וזה תופס אותך תמיד כשאתה הכי רגוע שיש, כשאתה מניח רגע את המגננות ומנסה להיות עוד אבא רגיל ופשוט.

אני נפרד ממנו ומבקש שוב סליחה על הבאלגן. 
זה בסדר הוא יגיד, יש לי בן דוד כמוך, אחד שלא חזר 100 משם. 
מעדיף אותך שקופץ ורוצה לעזור כשאין כלום מאשר שכולם יהיו בשקט כשקורה משהו.

אני מחבק אותו והולך את שאר הדרך הבייתה ברגל. 
לא יכול לעלות היום לעוד אחד לא משנה כמה קצת תחנות יש.

החודש זה חודש המודעות לפוסט טראומה. 
אז אם יש בסביבה שלכם אחד כזה שלא חזר 100 משם, משפחה, חבר אחד מהעבודה. 
תחבקו אותו רגע בשבילי, תגידו לו שזה בסדר. 
שהוא בסדר, שהוא לא אשם שהוא קופץ מכל בלון מתפוצץ. 
מכל גלגל שפגע במדרכה. 
הוא בסדר, ורק אם הוא יפתח וישתף הוא ימצא את הכתף הנכונה להשען עליה. 
כי אי אפשר לבד. 
פשוט אי אפשר.

רוצים לעזור?
תצלמו גם ותחליפו תמונת פרופיל לכמה ימים.

אני לא 100%. 
וזה בסדר אחי.