יש ימים שאני מתבוננת סביב ורואה שכל החברים שלי "מסודרים", תוהה מתי למישהו מהם יהיה אכפת ממני והוא לפתע יבוא ויאמר לי "תקשיבי יש לי מישהו להכיר לך". אבל זה לא קורה. זה אף פעם לא קורה וגם אם זה עומד לקרות, את אומרת לעצמך שהם אומרים לעצמם שאת "אוברקוולפייד" בשביל הבחור הזה. מחליטים בשבילך. אז אולי עדיף לחסוך את המאמץ ההדדי מראש.

את יוצאת מעצמך ואומרת- אני לא אחכה לאהבה שתבוא, אני אביא את האהבה ונרשמת לאתר היכרויות פותחת חשבון ב'טינדר' ו'אוקייקיופיד', מקבלת אינספור לייקים והתאמות והודעות "היי" סתמיות שבמקרה הטוב מובילות לשיחות סרק שלא ממש עושות לך את זה. ואז את מסבירה לעצמך שאת זקוקה לניצוץ, ל"קליק" ויוצאת לבר שכונתי.

בבר השכונתי את מתאהבת בבחור, או יותר נכון נדלקת עליו ותוהה מתי תראי אותו שוב במקרה. הוא לא מתחיל איתך וגם כשאת לרגע חושבת שאולי הוא הסתכל לעברך ושאת יכולה להתמודד עם פזילת החן הקטנה שלו, את מבינה שהוא בכלל בוהה בבחורה שיושבת מאחוריך, עם חולצת בטן ובלי קפל אחד של שומן. אז את מדברת עם מי שסביבך ומוצאת פתאום שהבחור שנראה מגה חנון הוא דווקא חמוד ממש ויש לכם מלא על מה לדבר לצחוק ביחד, אבל אז את מגלה שאת גדולה ממנו בעשור בערך. את חושבת לעצמך "יאללה, אני אהיה כאן בשביל הפאן" כי באמת שהרבה זמן לא חיבקו אותך כל הלילה ובבוקר, את מתעוררת ומבינה שאת כבר לא יכולה לעבוד על עצמך, את מחפשת הרבה יותר ממישהו שכיף איתו.

בכלל, אם אני פורשת את הלב שלי ומנסה להבין מה הקטע שלי עם בחורים צעירים ממני, יש בזה הרבה מעבר לזה שבני גילי ומעלה כבר מקריחים, מגדלים כרס, שיער על הכתפיים ונרדמים אחרי שהם גמרו מבלי לוודא שאני מסופקת. נטיית הלב שלי קשורה וטמונה בזה שאם אני אצא עם בחור צעיר ממני, הוא לבטח לא ילחץ אותי אל בין קרנות המזבח, יבקש את ידי וייקח ממני את כל העצמאות שלי בהבאת צאצא לעולם שיגזול ממני את החופש לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, בכל זמן שאני רוצה.

כן, אני אגואיסטית שמתחבאת בחומות הגנה מלאות בפצפצים מהדבר האמיתי. אני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר עליי למען האחר באמת. אין לי בעיה להיות בזוגיות, כל כולי, לתת את עצמי עם ערימות של אהבה לבחור אחד ויחיד ומיוחד שיהיה שונה מכל האידיוטים האחרים שהכרתי בעבר, כי הוא יהיה האידיוט שאני אוהבת, אבל הקטע הזה של ילדים מבעית אותי ומותיר אותי מוצאת עדין עניין בבחורים שיכולים להיות האח הגדול של האחים הקטנים שלי.

תמיד חלמתי להיות פרחה חסרת מודעות עצמית, כזו שמתלבשת רק לפי צו האופנה גם אם האופנה לא מחמיאה לי. להיות בחורה חסרת שאיפות, או כזו שכל השאיפות שלה מתחילות ומסתכמות בללבוש שמלה לבנה ולצעוד לעבר החופה עם ה"חיימשלי" שמהבהב מידי פעם על מסך הסמארטפון שלי וקורא לי "הנסיכה שליייייי" ולסמוך על כוח עליון, או בני המשפחה שיעזרו עם ארבעת הילדים שאספיק לעשות עד גיל 35 ואז אצא לגימלאות ואוכל להתמקד בעצמי, אולי אתחיל איזה קורס איפור, בניית ציפורניים או עיצוב גבות- משהו כזה שיכניס כסף ואת כל הרכילות החמה בעיר אליי לחיים ויספק לי אסקפיזם נצחי, שכר לא רע בכלל וטיפוח מחייב למקצוע נצחי.

אני מודעת מידי. זה בא לידי ביטוי בביקורתיות יתר כלפי עצמי והסובבים אותי שהופכת אותי לצינית, חדה, אגרסיבית ולא נעימה לבריות. אני גם מודעת לזה, אז אני מנסה לנשום, לפתח רכות, להתחבר לצד הנשי שלי ולהירגע. זו עבודה ממש קשה, כמעט כמו ללמוד לשחרר.

אז אני "כאן בשביל הפאן" כי כל הגדרה אחרת, אם לומר בכנות מלחיצה אותי. אני גם עובדת על זה עם עצמי, ממש חזק. שואלת את עצמי "מה את רוצה?" לפחות פעם ביומיים ומשתדלת לענות לעצמי בכנות. אני חייבת להפסיק לצאת עם בחורים שאני גדולה מהם, או עליהם, לאו דווקא בגיל. פשוט מה שקורה הוא שאני מקטינה את עצמי באופן אוטומטי כדי לגרום להם להרגיש יותר גברים, או יותר בנוח עם עצמם וזה לא אמור להיות ככה. לא חושבת שעד היום יצא לי להכיר מישהו שהעצים אותי, שאשכרה הסתכל עליי ואמר לעצמו "בוא'נה, זאת שווה להשקיע בה, יש לה המון אמביציה וכשרון" אז בינתיים אני משקיעה בי ונהנית מעצמי.

אני אוהבת לאהוב ולהיות נאהבת, אני אוהבת להיות רווקה ואת זה שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה. אוהבת את זה שאני לא צריכה לחשוב בזוג, להתחשב ברצונות, לתאם יומנים. אני לא צריכה לחשב כמה אני נותנת ביחס לכמה שאני מקבלת, לא סופרת, לא מתחשבנת. אף אחד לא לוקח אותי כמובן מאליו, לאף אחד אין כוח עליי, מניפולציות לא חלות עליי ואני בטח לא מתנחמדת לאף אחד. אין אצלי באמת "כאן בשביל הפאן", לא ככה, לא סתם. 
אני כאן בשביל אהבה וזו אולי הפעם הראשונה שאני לא מפחדת לומר את זה בקול, או לכתוב את זה.