בתחילת דרכי כמחנך, כשנכנסתי לתפקיד ריכוז תנועת נוער, פנה אלי אחד המדריכים הצעירים המובילים ואמר לי שבפגישה שנערכה לפני הגעתי, הוחלט שהשנה אנחנו "משקיעים בעצמנו": ברמת ההדרכה, בדינאמיקה, בבירור ערכי מחודש, כך שבשנה הבאה נהיה מוכנים "לצאת החוצה", אל הקהילה. בתגובה לדבריו ביקשתי ממנו להתלוות אלי יחד עם עוד שני מדריכים, לנסיעה קצרה בסובארו סטיישן החבוטה שלי. ביקשתי מהם להתבונן בחניכים ההולכים ברחובות העיר, חוזרים לבתיהם, להתבונן בחלונות רבי הקומות או בחצרות הבתים הפרטיים שבהן, ברגעים אלה ממש, מתכנסים בני המשפחה סביב ארוחת הערב או צופים בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליהם, והילדים מספרים להוריהם ולאחיהם על הפעילות שעברו. ההורים והאחים – הרי הם המורה בבית-הספר השכונתי, הירקן ממרכז הקניות ליד הבית, השוטר הקהילתי. הם בני הקהילה.

יש חשיבות גדולה ל"השקעה בעצמנו" ובאותה מידה ל"יציאה החוצה", אך בניגוד לתפיסת המדריך הצעיר, אין ניגוד בין שני המהלכים , אלא השלמה. הנטייה הזו להשקיע קודם בשבט שלך היא טבעית ומעצבת את החשיבה המרכזית כיום בכל קבוצה וסקטור הפועלים במרחב, המגוון התרבותי והעושר שההשקעה הפנימית הזו יוצרת היא חגיגה של ממש ומהווה את אחת מנקודות החוזק הגדולות של אשדוד של כולנו, אבל זוהי מתנה שסכנה בחובה. אם לא נזכור שאנחנו חולקים את המרחב הציבורי, מבני הציבור, המועדוניות, המרכז המסחרי, אנחנו נגרר למלחמה ובמלחמה הזו אין מנצחים.

החברה שבה אנו חיים היום היא חברה מלאה בתחושות ניכור, חיים של הפרד ומשול. כל אחד למען הסקטור אליו הוא שייך, כל אחד למען עצמו. המצב הזה מביא את החברה של כולנו אל הביטויים החומריים והגזעניים ביותר שלה. אזרחים ומנהיגים בונים את עמוד השדרה הערכי שלהם על בסיס תועלת אישית או סקטוריאלית, תוך התנערות מאחריות חברתית כוללת. כך נעלמת תחושת השייכות והקהילתיות המשמעותית כל-כך לעיצוב החברה הכללית.

המסע הזה, בין פירוק סטראוטיפים לבנייה מחדש של קהילה העונה על צרכיו המיוחדים של כל אדם, בה מתבוננים ומבחינים בסיפור חייו, שבה רואים אותו כמטרה ולא כאמצעי ושבה הוא חש רצוי ונאהב. חברה היכולה לפעול יחד למען מטרות משותפות, הוא מסע הדורש מכל שותף וקל וחומר מהמחנך, לשאול את עצמו כל העת שאלות עמוקות יותר ויותר על עצמו ועל המקום בו הוא פועל ואמונה שהתשובות אינן באות מתוך התבודדות אלא באמצעות מערכות יחסים ופעולות משותפות.

עלינו לעמוד איתן אל מול בערות חברתית, אדישות, דעות קדומות, כדי להחזיר סוג אחר של שיח, כזה שעוסק בתפישת-עולם ובלקיחת אחריות, להיות מחנכים היוצרים מפגש מכיל בין אדם לאדם על העושר התרבותי שמזמנת אשדוד. חזרה אל מערכות היחסים בנינו.

זה לא אומר שצריך להסכים על הכל. זמן קצר לאחר ביצוע ה"התנתקות" מיישובי רצועת עזה, נכנסתי לתפקיד רכז כלל תנועות הנוער באשדוד. באחד הימים הגיעה אלי לשיחה קומונרית מתנועת נוער דתית לאומית ואמרה לי שהיא מעדיפה את מי שעמד מולה והפגין עם סרטים כחולים בעד ה"התנתקות", על פני אלה שלא נקטו כל עמדה. היא העדיפה את כחולי הסרטים על פני מי שישב בבית-הקפה באותו צומת, שבו התרחש לנגד עיניו מאבק חברתי ואידיאי. היושב בבית הקפה 'דפדף' בעיניה את ה"התנתקות". עם כחולי הסרטים הייתה אפשרות לקיים דיאלוג, הם בחרו להישאר במשחק. מאבקם היה מנוגד למאבקה אך דמה לו בתשוקה ובאחריות לעיצוב פני המציאות והחברה.

בכדי לעמוד במשימה המורכבת של הפיתוח הפנימי והחיבור בין כל החלקים השונים המרכיבים את אשדוד, על המחנך לעורר שיחה ערה המבוססת על גילוי הדדי סביב השאלה מה אנחנו חולקים ויכולים לבנות האחד עם השני, על העושר התרבותי שיש במפגש בין שונים ועל האמונה שכל בני האדם זכו למתת אל ייחודית וחולקים בשאיפה להשפיע באופן ממשי על הקהילה והחברה בה הם חיים, בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שהיא צריכה להיות. לא מתוך התנשאות, אלא מתוך חשיבה פשוטה יותר, מתוך הבנה שלכל צד, לכל תרבות, לכל אמונה, יש מתנות רבות להעניק לצד האחר ושיחד יש סיכוי ותקווה להרכיב כאן תמונה משותפת הגדולה מסך חלקיה. מתוך אהבה.

רוצים לשמוע עוד על תוכנית החינוך של תנועת אשדודים? גדי טרקיי ויניב קקון מזמינים אתכם לשיחה משותפת. שריינו את ה26/11 ובואו לבנות יחד את תוכנית העבודה של תושבי אשדוד לבחירות 2018 סביב חינוך וסביב מגוון נושאים נוספים.

בברכת שנה טובה לתושבי ותושבות אשדוד ולכל ישראל.