הפסקנו לשמוע מוזיקה בבית. זאת אומרת, אם לא נחשיב את הפלייליסט של אסי, שפחות או יותר מסתכם בשירי ילדים וסטטיק ובן אל. שלא תבינו לא נכון, זה אחלה והכל, ואנחנו לגמרי זורמים איתה ומקפידים לפחות פעם אחת ביום לפצוח בריקוד משפחתי, לרקע קריאותיה של הקטנטנה הקופצנית - "שמח, שמח".

אבל עם כל הכיף שבזה, זאת לא המוזיקה שלנו. ככה שמבחינתנו, זו לא תהיה טעות לומר שהפסקנו לשמוע מוזיקה בבית.

לא יודע להגיד איך ומתי זה בדיוק קרה, אבל כבר כמה שנים שאין לנו מערכת שמע בבית, הכוונה מערכת של ממש - רמקולים, מגבר ונגן דיסקים או פטיפון, או שניהם. יש לנו מקרן קול, שזה בעצם רמקול מלבני ודי עוצמתי (יחסית לגודלו) שמשדר דרך הבלוטות'. מקרן קול הוא פתרון אסתטי לסלון הבורגני. קצת מגרד לי להודות בזה, אבל מקרן הקול הזה הוא לגמרי סימבול של מה שהפכנו להיות, לטוב ולרע.

כל אוסף המוזיקה שלנו, הכולל אלפי דיסקים ומאות תקליטים, קבור בחדר הזה בבית, שנקרא "חדר העבודה שלי", למרות שלא עבדתי בו אפילו פעם אחת (כי אנחנו לא מעשנים בבית ואני לא מסוגל לכתוב בלי לעשן, אז בתכל'ס, חדר העבודה האמיתי שלי הוא המרפסת).

"חדר העבודה" הוא בעצם חדר שבו מאוכסן העולם התרבותי שלנו. אז הספרים עדיין בשימוש יומיומי, הם איכשהו שרדו את מבחן הזמן, אבל הדיסקים והתקליטים הפכו לפסל דקורטיבי שמעלה אבק.

ועם כל זה, לא עלתה בי מחשבה לרגע שאולי הגיע הזמן להיפטר מהם. זאת המוזיקה של החיים שלנו, זה לא משהו שפשוט זורקים.

× × ×

כן, אז אתם כבר יכולים להבין לאן אני חותר. האופן שבו מקשיבים למוזיקה השתנה, ואת הפלסטיקים שתופסים מקום ואבק, החליפו קבצים ויוטיוב. היום הרבה יותר קל ונגיש להקשיב לאיזו מוזיקה שתרצו - מכל ז'אנר, מקום וזמן - בדרך הרבה פחות מסורבלת, ובעיקר חינמית.

אצלנו השינוי הזה לא עבד, או יותר נכון, עבד הפוך. הנגישות, הקלות והעדר החומר (הפלסטיק במקרה הזה), הוציא לנו את כל הכיף. יכול מאוד להיות שזה גם עניין של הגיל וההרגל שלנו להקשיב לאלבומים, ולא למקבץ שירים אקראי.

חשבתי שההפרעה הזאת היא נחלתנו הפרטית, אבל לגמרי במקרה יצא לי לקרוא שתי כתבות באותו שבוע שגרמו לי להבין שההפרעה הזאת נוגעת ללא מעט אנשים.

הכתבה הראשונה עסקה בכך שבשנה האחרונה התקליטים עשו קאמבק, אבל לא סתם קאמבק שולי. אלא שבשנה האחרונה נמכרו בעולם יותר תקליטי ויניל של אלבומים (לא שירים), מאשר קובצי דיגיטל באינטרנט.
ובכתבה השנייה, שממשיכה את אותו קו, פורסם כי לאור הביקוש הרב, חברת הענק סוני מחזירה את מפעל ייצור התקליטים ומכשירה פועלים שילמדו את טכניקת ייצור הוויניל.

× × ×

מה שהכי מטריד בכל הדבר הזה, זה שלקח לנו שנתיים עד שהבחנו בכך והתחלנו לדבר על זה שאין מוזיקה בבית שלנו. שנינו הסכמנו שחייבים לתקן את העניין הזה והתחלנו לדבר על קניית פטיפון והחזרת התקליטים שלנו לחיים.

התחלנו לחפש באינטרנט פטיפון ומצאתי דגם אחד שקולט בלוטות'. זה היה מושלם, כי זה אומר שלא נצטרך להשקיע כסף שאין לנו גם על מגבר ורמקולים, והמקרן-קול הבורגני שלנו סוגר לנו את הפינה של ההגברה.
מצאתי חמישה אתרים שמציעים את הפטיפון לקנייה. התקשרתי לכולם, וכולם אמרו לי שהדגם הספציפי שאני מחפש חסר במלאי. התבאסתי, כי כבר יכולתי לראות איך זה הולך לחמוק לנו ולהישכח.

בערב היתה לי הופעה עם עמיר לב במועדון ירושלמי, שהוא גם חנות תקליטים.

דקה אחרי שנכנסנו למקום ראיתי מגדל של פטיפונים ארוזים בקרטונים, כולם מאותו דגם, כן, בדיוק הדגם שחיפשתי. כאילו כל המלאי של הפטיפון בלוטות' הזה נמצא במקום אחד, בדיוק המקום שהגעתי אליו לראשונה באותו ערב.

עוד לפני שהתחילה ההופעה, כבר ידעתי שאת התשלום עליה אני הולך להמיר בפטיפון. וכך היה. התשלום על ההופעה הספיק לי גם לחמישה תקליטים.

זו בלי ספק ההופעה הכי משתלמת שהייתה לי, כי מאותו רגע שחיברתי את הפטיפון, חזרנו לשמוע מוזיקה בבית ואין לי מושג איך הסתדרנו שנתיים בלעדיה.

× × ×

בחדר ריק / רועי חסן
גַּם בַּחֲלוֹמוֹת הֲכִי גְּרוּעִים שֶׁלִּי לֹא רָאִיתִי נָהָר וּפְסַנְתֵּר
כָּנָף הָרוּס, בִּזְמַנִּים כָּאֵלֶּה אֲנִי עוֹצֵר אֶת הַנְּשִׁימָה וְנוֹשֵׁם
אֲוִיר אַחֵר, עָשׂוּי מִמַּיִם וְדִיסְטוֹרְשֶׁן שֶׁל גִּיטָרָה חַשְׁמַלִּית,
בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי אֲנִי קוֹרֵא לָהּ – עוּרִי עוּרִי כִּי בָּא אוֹרֵךְ.

וּמָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה, רָאס בֶּן אָמוֹ, אֲנִי מַבְטִיחַ מָחָר
לְשַׁלֵּם חַשְׁמַל, מִמָּחָר מַפְסִיק לְעַשֵּׁן סִיגַרְיוֹת
אֲנִי אוֹמֵר כָּל לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע
עַל הַמִּטָּה, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, וּבַחֲלוֹמוֹתַי אֲנִי מַעֲלֶה

עָשָׁן, שׁוֹקֵעַ בְּלֵב יָם אוֹ חוֹלֵב פָּרָה
בִּשְׁתֵּי יָדַי, עָשָׁן עָשָׁן, כְּצֵל תְּמִידִי

נוּמִי נוּמִי כִּי לֹא בָּא אוֹרֵךְ –
אוֹרֵךְ יָשֵׁן לִבּוֹ יָשֵׁן
וְכָל עוֹלָמוֹ שֵׁנָה
בְּחֶדֶר רֵיק.

(מתוך "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", הוצאת טנג'יר)