השבוע נפרדתי מעצם זר שהיה בי.
ואני עדיין לא בטוחה, אם עצם זה שהוצאתי אותו פיזית מגופי, אומר שהוא יצא גם ריגשית מהמערכת שלי. נפרדתי לשלום מהנזם שהיה לי באף עשור שלם. עשור שלם שהמזכרת שלי מהטיול אחרי הצבא במקסיקו נשארה עליי. כזאת אני, סנטימנטלית. יש יגידו יתר על המידה. יש לי עדיין חולצה של סיום הקורס שלי בצבא, מכתבים ששמרתי מתקופות שונות בתיכון ויומנים מתקופות שונות בחיי.

סנטימנטליות זה חלק בלתי נפרד ממני. אומרים שעם שאין לו עבר, אין לו עתיד, אבל לפעמים יש תקופות שהייתי שמחה לשכוח. אומנם לא הייתי רוצה לשכוח את הטיול הכי כייפי שהיה לי בחיי, שכל מהותו היה חופש, פריקת עול ונטול גבולות או מסגרת. אבל כן הייתי שמחה לשכוח את הסיבה האמיתית (שאולי רק היום אני מבינה אותה) שרציתי לעשות את העגיל הזה מלכתחילה. והיא, לחספס קצת את מי שהייתי אז ואולי עד היום. ילדה שהפכה לבחורה מהר מידי ואולי ברגעים מסוימים היא עדיין לא מדביקה את הקצב.
רגישה מאוד, תמימה מאוד וחסרת ביטחון יש שיגידו. אבל זה רק כי נתקלה באנשים שהכריחו אותה להיות כזאת.

הפעם הראשונה שהבנתי בעצם שאני צריכה משהו שיהיה לי כמו חומת מגן חיצונית שאומרת "תיזהר/י. אני לא תמימה כמו שאני נראית" הייתה לפני הטיול הגדול. אחרי שסוכן דוגמניות לשעבר ניסה לפגוע בי פיזית. מבחינה ריגשית הוא הצליח. תמיד היה מזכיר לי ש"עדיין אין לך ניסיון" ושאני לגמרי "בוסרית" ושאם אני רוצה להשיג משהו דרך החיים אני צריכה "להפסיק להיות פח-דנית" ולתת לדברים לקרות. כמובן שהוא אמר לי את זה כשהיד שלו הייתה על הברך שלי, והפנים שלו היו קרובות מידי לשלי. אבל כשהוא ניסה לעלות עוד קצת עם היד, הבנתי שזה לא משנה כמה אני אנסה להיות חזקה, החיצוניות שלי וגם הפנימיות שלי, המקום בו גדלתי והערכים שאיתם באתי לעולם הזה עדיין עדינים מידי כדי להתמודד עם מפלצות. 

עשיתי מגן. עשיתי מגן חיצוני שאולי יצליח להגן לי גם על הפנימי ועשיתי עגיל "מפחיד". שאולי יראה שאני לא פראיירית תמימה כמו שהסוכן ועוד רבים נטו לחשוב וגם לנצל. גם כי זה היה כל העניין של הטיול – לקדש את החופש לעשות מה שבא לי, אבל גם כי רציתי לשנות את עצמי. ואם אני לא מבינה עדיין איך עושים את זה בצורה פנימית, אעשה את זה בצורה חיצונית.

הדעות על העגיל תמיד היו חלוקות. כאלה שהחמיאו ואמרו שזה מתאים לי מאוד, חלק שאמרו שזה מזעזע ולא קשור והיה אותי, שנאחזה במגן החיצוני שלה כאילו היה תקוותי היחידה. עד השבוע הזה.

אני בשנה האחרונה משחקת עם עצמי רולטה – אני מסובבת את הסוגר, אם הוא נפתח אני מוציאה את העגיל, אם הוא לא אני משאירה. אבל דברים לא קורים כשאת מחליטה שהם יקרו, דברים קורים כשהם צריכים לקרות. והשבוע, אחרי שהמחשבה על להוריד את המגן שלי הולכת וחוזרת קיבלתי תשובה – שיחקתי איתו. שוב. ופתאום שמעתי משהו נופל על הרצפה. נפתח הסוגר.

הסוגר שקשר אותי למישהי הזאת שניסיתי להיות במשך עשר שנים עף לי לרצפה ועד היום אני לא מצאתי אותו שם. וידעתי באותו רגע, שזה הרגע להוריד את הקליפה, לשחרר את המגן ולהתחיל לעבוד, בלי להתעצל, על מגן פנימי ואולי גם סוף סוף חזק יותר.

כולנו מסתובבים בעולם עם מגנים כל הזמן. צורת לבוש, אמונות, מעשים, התנהגויות, צורת דיבור, אנשים שאנחנו מקיפים את עצמנובהם והרשימה עוד ארוכה. לפעמים מרוב שהתרגלנו אליהם אנחנו בטוחים שזה חלק מאיתנו, ממי שאנחנו. אבל אם רק נסכים לראות את הסיבה ללמה שמנו אותו עלינו מלכתחילה, אולי נוכל למצוא את הדבר האמיתי שאנחנו צריכים להגן עליו – הלב שלנו.
ואנחנו נצליח להגן עליו אם רק נחזק הגנה פנימית ולא חיצונית. כזאת שבזכותה נלמד מהעבר, ולא ננציח אותו כל יום בחיינו.
עכשיו העבודה האמיתית מתחילה... בהצלחה.

ממני אליכם, נטולת מגננות חיצוניות,

שניה.