השבוע קיבלתי הודעה ממשרד האוכלוסין וההגירה שתעודת הזהות שלי לא בתוקף. שזאת הודעה מאוד מוזרה ומאוד מבהילה באותה נשימה לקבל. האם הזהות שלי יכולה להיות פגת תוקף? האם לא זה קורה אוטומטית כשאנשים הולכים לעולמם? והאם נשים באמת צריכות עוד הוכחות במהלך חייהם לכך שהן עוד רגע לא יהיו רלוונטיות לא רק בעיניי הסביבה שלהם אלא גם בעייני הבירוקרטיה?

נראה שאלוהים, היוניברס והמשרדים הממשלתיים במדינת ישראל כולם מסמנים לי שהגיע הזמן כבר להיפרד מזהותי הישנה ולהתחיל להתקדם לעבר זהות חדשה. ואם אפשר בוגרת יותר. אני עדיין מתעקשת להיאחז בתעודת הזהות הראשונה שלי ששמרתי עלייה כל-כך יפה מגיל 16. ואולי בעצם בזהות של אותה ילדה.

אני מסתכלת על הפנים האלה של הילדה החייכנית בתמונת הפספורט הקטנה, כמה היא רק רצתה להיות גדולה כבר, להיות אדון לעצמה, כמה חלומות רצתה להגשים, האם הגשמתי לה אותם?

ומה היה הקטע אז עם הגבות הדקות האלה? איך זה היה פעם באופנה?
כשאת ילדה, את רק רוצה להיות גדולה, וכשאת גדולה את רק רוצה לחזור להיות ילדה.
כמות הפעמים שגנבתי לאחותי הגדולה את תעודת הזהות שלה כדי להיכנס לבר הייתה בלתי הגיונית, היום אני רק מחכה שמישהו יבקש ממני שוב תעודת זהות כשאני קונה בקבוק יין.
האם מתישהו אנחנו נהיה מאושרים באמת במקום ובזמן שאנחנו נמצאים? או שתמיד יהיה משהו אחר שנרצה?

החלטתי שאני לא רוצה להיות פגת תוקף, ובטח שלא להישאר עם תמונה שבה הגבות שלי ניראות כמו קו ה"גזור ושמור" שיש על קופונים בסופר פארם ולכן בהחלטה של רגע הפכתי להיות בוגרת ואחראית וקבעתי תור לחדש את הת"ז שלי.

התור הקרוב ביותר שהיה השבוע היה בטבריה בשעה 9:30 בבוקר. קילפתי את עצמי מהמיטה בשעה 6:00 והתחלתי לארגן את עצמי לנסיעה של שעה וחצי. הדרך האהובה עליי ביותר לא רק כי זאת הדרך לצפון היא הדרך הכי יפה שיש, אלא כי היא בדרך כלל גם הייתה הדרך אל פסגת האושר שלי, סבתא שלי. אבל מאז השבעה שלה ומאז התאונה לא העזתי לעלות על הדרך הזאת שוב. וכנראה שלא חשבתי על הכל באמת לפני שקבעתי את התור הזה אל זהותי החדשה, כי ברגע שפניתי ימינה מכביש שתיים לכיוון זיכרון יעקב התחלתי לבכות. אבל לבכות את הכינרת כולה.

אין סבתא יותר שאוכל ללכת לבקר ולדבר איתה ולהתחבק איתה, אין יותר זהות של ילדה חייכנית צעירה ומלאת תמימות שנוסעת לסבתא שלה. יש בחורה במשבר זהות שהדרך שלה השתנתה והיא נהייתה אפילו קצת צינית בדרך לחדש את הזהות שלה שנכפתה עלייה.
זהו, אני מתבגרת, וזה רשמי.

עצרתי בתחנת הדלק הקרובה וניסיתי להסדיר נשימה. מסתכלת על האנשים יורדים ועולים למכוניות שלהם, עוצרים להתרעננות וממשיכים הלאה בדרך שלהם. חיילים, הורים לילדים, חברה שהלכו לטייל בצפון החורפי. כולם בדרך לאנשהו ובחזרה לאיפה שהוא.
וחשבתי על דרך הזהות שלנו. כולנו עוברים את הדרך שהוכתבה לנו בחיים, עולים ויורדים, ממשיכים לנסוע, עוצרים לתדלק או סתם רגע לנוח. מתחילים בנקודה מסוימת עם זהות מסוימת ומסיימים בזהות אחרת. אצל חלקנו השינויים בדרך באים בקבלה ובהבנה, אצל חלקנו השני זה מגיע עם בהלה והכחשה. (ונראה לי שהבנו לאיזה חלק אני משתייכת) אבל אולי זאת גם הדרך למסלול חדש בחיינו, ומי יודע אולי הוא יהיה אפילו טוב יותר, משודרג יותר ובלי גבות דקות מידי.

לפעמים מה שאדם צריך זה לא בעיקר מה שהוא רוצה. וכל מה שנותר לו לעשות זה לעצור להתרעננות ולבחור איך הוא יעבור את המשך הדרך. מיהו רוצה להיות ברכב בהמשך הדרך אל היעד שלו. אולי אחד כזה שחי באומנה? אולי אחד שממשיך דרך של מישהו אחר? אולי מישהו סקרן שרק מחכה לראות לאיזה יעד זהותי הוא עוד יוכל להגיע.

הדרך של כולנו היא אותה דרך, רק היעדים שלנו משתנים. והעיקר הוא להמשיך ולנסוע.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.