"להישאר סטטי לעוד 10...9...8...." המדריכה פוקדת בקול גבוהה ומלא חיוניות עם אנרגיה מתפרצת שלא תואמת את שעת הבוקר, או לפחות את האנרגיה שאני נמצאת בה, ואולי גם רוב המשתתפים שנמצאים איתי כאן בחדר על מיטת העינויים ואני קצת מקנאה בה . היא עומדת ונראית מדהים בסט הוורוד שיושב עלייה בול והיא לא מזיעה בגב התחתון, וגם, כי פעם גם לי היו אנרגיות. פעם הייתי חדה יותר, מרגישה יותר, חיה יותר ומחייכת הרבה יותר. היום , אני במצב סטטי כבר שנה וקצת שיש בו זיעה קרה מלחץ, דופק מהיר מחרדה, ופרצוף רציני רוב היום.

אני לא יודעת כבר על מה אני עובדת או על מה אני ממוקדת, על זה שאני נמצאת במחשבה שעלתה בי הרגע או על נקודת הזיעה שירדה הרגע על המיטה, אבל היא מתקנת אותי ואני רק פועלת ומצייתת כמו מחשב שהגדירו לו פקודות. אין מיקוד, אין קשב, יש פעולות אוטומטית בתיבת ההילוכים שלי.
ככה זה תמיד השבוע הראשון אחרי החגים? ניסיתי להיזכר ביני לבין עצמי, אבל גם את זה כבר הספקתי לשכוח. אני שוכחת הרבה, מקשיבה מעט ועושה הכל כדי לא להיראות חשודה.

פעם הייתי אומרת שזה בגלל שיש לי הפרעות קשב, אבל היום אני יודעת שהמצב שהראש שלי נמצא בו כרגע תקף אצל רוב האנשים. לפחות עם אלה שנמצאים איתי כרגע על אותה יבשת בוערת.
או לפחות כאן בשיעור פילאטיס.
אבל חשבתי על התפילה שהייתה לי כמה דקות לפני השיעור הזה, בבית שלי.
כשאני עומדת ומתפללת, מבקשת ומבקשת לשנייה אחת אני מצליחה אפילו להתרגש מהטקסט שאני קוראת אותו כמעט כל יום ואפילו לתת לעצמי לבכות קצת "בבקשה עשה שזה ייגמר" אני מתחננת, "בבקשה שהמלחמה תיגמר, בבקשה שהחטופים כבר יחזרו, בבקשה שהחיילים יהיו מוגנים ושמורים בבקשה בבקשה שאחזור להרגיש דברים נוספים מלבד פחד ועצב, בבקשה שאזכר שוב בדברים טובים, בבקשה שיחזרו לי האנרגיות הטובות לחיים. בבקשה" ומשום מה, פתאום תוך כדי הבקשות וניגוב הדמעות נכנס לו הספק. זה שתמיד מופיע לפני שמשהו כמעט משתנה. "ומה יהיה אחריי המלחמה? יהיה בכלל טוב יותר? יהיה באמת רגוע? אנחנו בכלל יודעים מה זה הדבר הזה? 'רגוע' ואיך להתנהל איתו? או שנחפש אחרי המלחמה עוד דברים לריב עליהם או שיקום לו אויב אחר שיחפש לעשות בארץ האפשרויות הבלתי פוסקות שוב נזק?"

אני מכירה את הספק הזה בי, הוא תמיד היה מגיע אליי כשאני לפני החלטה גדולה, או צעד גדול. עזיבת עבודה, פרידה מבני זוג, או נסיעה למקום רחוק. הספק הזה של "מה יהיה?" ואז מרוב שהמחשבות עייפו אותי, אני מחליטה לא להיות אקטיבית ולתת לדברים פשוט לקרות מעצמם. עד לאותו רגע. רגע של שבר מסויים. של "די אני לא יכולה יותר" שתמיד בסוף נגמרה בלהתפטר, להיפרד או פשוט לברוח למקום רחוק ולהנות מכל רגע של שקט. זמני ככל שיהיה, העיקר רגע שקט.

ספקות. אוי כמה ספקות עולות בי. "האם בכלל נוכל להרוויח משהו אחרי שאיבדנו כל-כך הרבה?"
אולי הם בכלל האויב האמיתי שלנו? זה שחוטף אותנו ומשאיר אותנו בני ערובה עד שנחליט לבצע, להתעורר, ואז לברוח? האם הפחד משינוי הוא לא הכלא האמיתי שלנו? שלי?

"בואו ניקח כף אל כף, ננשום עמוק ונודה לעצמנו על היום הזה, על הגוף הזה, על הרגע הזה..." המדריכה אומרת פתאום ואני מבינה שהשיעור עומד להסתיים, ושאכן איכשהו הידיים שלי בתנוחת נמסטה. אני עומדת בחדר עם הידיים עדיין דבוקות ומנסה לנשום. להוריד הילוך.
המצב הסטטי הזה שאני שרויה בו, שהרבה מאיתנו שרויים בו, חייב להיפסק. חייב לקרות כאן משהו שיחזיר אלינו את הביטחון האמיתי, בעולם. בבני אדם. את האנרגיה הטובה והחיובית ואת האמונה התמימה, שגם כשמעונן, עוד מעט תבוא הרוח ותבהיר לנו את השמיים ותכניס בנו רוח טובה, רוח של חיות אמיתית.
ולפחות עד אז... אולי סוף סוך גם תוציא לי קוביות בבטן.

ממני אליכם עם המון אהבה ואמונה,

שניה.