– ד"ר משה דרור

ההגעה להסכמות תוכל אולי להפחית או לבטל את ההפגנות, תוכל לעודד את מי שרואים כיום את המדינה כהולכת לאיבוד ואפילו להנמיך את מפלס אי היציבות היכול להשפיע לרעה על כלכלת ישראל. אבל, ההגעה להסכמות לא תביא לאיחוד הגושים. לא תשנה את השסע בעם; לא תשנה את השיח המתלהם והמסוכן השורר כאן. ההסכמות ימנעו אולי את מלחמת האזרחים המתדפקת על דלתותינו אבל לא נראה שהן תאחדנה את העם. כל צד יחשוב שהוויתור שלו היה נדיב מידי ושאיפתו לעמדת ההתחלה לא תישכח מהר.

הקרע בעם בישראל לא נולד עם רעיון המהפכה המשפטית אלא הרבה קודם לכן. תרמו לו לא מעט הרשתות החברתיות אשר בגללן - ויש שיאמרו בזכותן - הופצו ברבים מרעיונות, דעות ומחשבות, עד לאיומים ושקרים אשר בינם לבין מציאות לא היה ולא נברא. כך בדיוק צמחה אגב, מהפכת כיכר א-תחריר במצרים ב-2011, בהשראת "האביב הערבי" שהחל בתוניסיה.

המהפכה המשפטית המתוכננת, שהוציאה לרחובות רבבות של אזרחים החרדים לגורלה של ישראל כמדינה דמוקרטית, מסתירה שסעים ארוכי שנים בעלי פערים תהומיים. הבולטים שבהם הם בנושאי דת ומדינה, גבולות טריטוריאליים, פילוג על רקע עדתי וקבלת האחר, חלוקת הנטל והרשימה עוד ארוכה. אלה לא ייעלמו גם לאחר ההגעה המיוחלת להסכמות בעניין המהפכה המשפטית. הם יישארו וימשיכו לחצות את העם לשני גושים. על כן, חובה על כולנו להתעשת. מה יקרה אם השותפים להפגנות וללחצים על הממשלה להימנע מן המהפכה המשפטית יאמצו את שיטתם גם לאחר ההגעה להסכמות בנושאים נוספים הנראים להם שלא נכונים או צודקים? או – מי ימנע את המשבר הרציני הבא בין הגושים? נכון, לאחר ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה, הושגה הכרעה פוליטית והורכבה סוף סוף ממשלה. אבל זו אינה פנויה לטפל בבעיה האמיתי של העם בציון: בעיית הפילוג ההולך ומתרחב.

רבים מדברים על רגיעה, על הצורך הדחוף והמיידי להנמיך את הלהבות – וזה לחלוטין הגיוני. אלא שהלהבות, ככל שתונמכנה, לא תכבינה לחלוטין וגחליה יהיו זמינים להצתה הבאה. לכן הצורך האמיתי הוא לא בהנמכת הלהבות אלא בכיבוין. ולכך, הנוסחה המתאימה טרם הומצאה.