לפעמים קשה לראות את המציאות כפי שהיא לא רק בגלל שאנחנו לא אובייקטיבים. אלא בגלל שלפעמים, היא חולפת מול עיננו מהר מידי. יצא לי השבוע לחשוב איזה בלוג לכתוב, וזה היה קשה. לא רק בגלל שכנראה קרו יותר מידי דברים ולאישה עם קשב וריכוז מעורער מספיק מקרה אחד יותר מידי כדי לשכוח מה קרה לפניו, לא רק בגלל שכולם כבר אמרו הכל, לא בגלל ההנגאובר שמלווה אותי כבר יומיים מאותה חתונה שהייתי בה ביום שלישי. אולי זה בכלל בגלל שמרוב דרמה אין כבר דרמה כי התרגלנו למציאות הדרמטית הזאת.

כשאני חושבת על זה, בעוד חודש אחגוג את יום הולדתי ה32, זאת המציאות. בפועל אין לי מושג מה זה המספר הזה ואיך הוא הגיע לחיי. אני בכלל מרגישה שהקורונה עדיין חייבת לי זיכוי על שנתיים בהם הייתי כלואה בתוך בית ועליתי עשרה קילוגרמים בזמן שהזמן המשיך לרוץ בלי לוודא שאני בכלל בקצב. אולי חלק מהקילוגרמים ירדו, אבל השנים לא מחכות לשעת הכושר שלך או לאוכל טבעי ונקי כדי להמשיך הלאה. הם להבדיל מהקלוריות, נשרפות מהר יותר ואף לא מפסיקות להוסיף משקל לדאגות שלנו, לפחדים שלנו ולאחריות שלנו.
אבל במציאות שבה אנחנו חיים היום, כל שעה שבה אנחנו נושמים ועומדים על הרגליים היא בגדר נס וצריך להודות על כך!!

אני נזכרת בדאגות שהיו לי לפני עשר שנים, כשהייתי בת 22 והייתי לחוצה על ללכת למסיבה הכי נחשבת בעיר, שיהיה לי רווח בין הרגליים, להיות כמה שיותר בים ולחסוך לטיול הגדול במקסיקו.

היום, בגלל המציאות הלא פשוטה הזאת שאני ומדינה שלמה נמצאים בה, אני מנסה כמה שיותר להרחיק ממני משימות שרק מוסיפות לי לחץ. לכן הטסט לאוטו נדחה לשבוע הבא, הכביסה תתקפל גם היא בעוד שבוע, התרגיל כתיבה שרציתי לעלות ידחה עד שהראש שלי יהיה נקי מההנגאובר המתיש הזה, החברה שרצתה שניפגש תצטרך להמתין, הארוחה המשפחתית יכולה להידחות גם היא, והעבודה שכבר מיצתה את עצמה תצטרך להיפסק. עכשיו!
וזאת כנראה המציאות – בריחה מהמציאות.

על פניו, יצרתי לעצמי מציאות שחלמתי עליה כל כך הרבה זמן. להיות חופשיה, לעצור ולחשוב "מה אני רוצה לעשות?" ובאמצע היום לעצור ולקרוא ספר במרפסת, ללכת לאיזה מקום מגניב עם האוטו ולכתוב בו, לישון עד מאוחר, להירשם לקורס אינטרנטי על השקעות, ללכת לים... ועדין המציאות מזכירה לי שזה לא בסדר. זה לא בסדר להיות בסדר עם עצמך. כשיש יוקר מחייה, יש מלחמה, יש חטופים, יש טסט לעשות ויש כביסה לקפל. האם אי פעם נוכל באמת להנות בשקט?
ואולי, רק אולי, זה גם היה ככה מלפני עשר שנים? וגם לפני שלוש שנים בקורונה? אולי כל תקופה מחדש יש לה את הדרמות שלה ואת הבריחה מהמציאות שלה? מה יש בך מציאות, שאנחנו כל כך מפחדים ממך? זאת אולי שאלה מטומטמת לשאול כשאנחנו נמצאים בעיצומו של משבר קיומי וכל העולם בערך שונא אותנו וארבע מדינות שונות רוצות להשמיד אותנו כליל. אבל נניח ולא הייתה מלחמה, ונניח וכולנו היינו חיים בשלום, והמציאות באמת הייתה יפה וסימפטית, האם לא היו לנו דרמות? דאגות? חששות? מטלות אחרות? האם אנחנו באמת יכולים לקבל את המציאות כמו שהיא ולהוציא ממנה את המיטב?

אולי זה לא רק מתקפה אירנית או עזתית או לבנונית שבאה להפיג לנו את השלווה מהמציאות שלנו. אולי אנחנו בסך הכל אותם אנשים שוב ושוב גם מלפני עשר שנים וגם מקצת יותר, אבל רק עם קצת יותר תובנות, שכל ועם עוד טיפה של כוח סבל, מנסים בכל הכוח להיות מציאותיים.

ממני אליכם, עם המון אהבה

שניה.