מגרש החרציות - רביב שלהבת:

פעמים מועטות בחיינו הבוגרים, במרוץ אחרי הזנב מתאפשר לנו  להיות "אנחנו". שותפים לחוויה,  זכה  ומשמעותית, כאשר שנים אחרי, נזכרים בה, גל של אושר וזיכרונות נעימים מתפשט בתוכנו.

חלפו להם עשר שנים ויותר. עד היום, אני מתגעגע לחוויות "ממגרש החרציות". חבר שלי, ירון, שכר בית במושב.  בסמוך, מגרש כדור סל. מזרחית למגרש  שדה בר, שמהסתיו ועד לתום האביב, הפך  למרבד  חרציות צהובות וגבוהות. ירון קרא למגרש " מגרש החרציות". השם תפס חזק, מותג. בכל  שישי עלינו לרגל למפגש השבועי, לפולחן שלנו.

מגרש צר ללא שוליים. במקרה, יצאת או הועפת משולי המגרש, מצאת את עצמך מוקף בחרציות, תחת עצי אבוקדו  ובמקרה הגרוע תקוע בסבך מעצבן של ערימת צינורות השקיה. הערימה הזו של צינורות פלסטיק ממוקמת מאחורי הסל קטלנית במיוחד.  . כל מי שפרץ לסל חשב על שני דברים. הראשון לקלוע והשני להימנע מנחיתה בסבך הצינורות שההיחלצות ממנו מעצבנת ברמות על.

היינו שישה חבר'ה קבועים, מדי פעם הצטרפו אחרים. לפני המשחק יושבים במרפסת, מקשקשים על הא ועל דא  ויאללה " למגרש החרציות" לחוויה השבועית, למקדש.

בגמר ה נ. ב. א לא קיימת דרמה כמו במשחקים שלנו. מקללים, מכסחים, מכפישים, נותנים את הנשמה. אני נזכר במחשבות פסיכיות שעלו לי בראש, מה אני מתכוון לעולל ליריב....לא לפרסום, תוכן אלים!

אווירה  מחשמלת, מוטיבציה בשמיים, כושר המשחק השתפר פלאים, הגוף לומד, בדוק. היו ימים ששום דבר לא הלך, בימים אחרים  בום בום בום כל זריקה בפנים, תענוג.

בתום המשחק כולנו מותשים, סחוטים לגמרי, החלה קבלת השבת הפרטית שלנו. רוויה בהומור, אחווה, בירה קרה, קפה שחור ומוסיקת ג'אז מושבחת.

כל אחד מהחבורה  חש במשהו, הבנו שיצרנו עולם משלנו, אין עוד דבר כזה, חוויה ייחודית שלא נשכח.

לאחר ארבע שנים נפלאות, תם עידן "מגרש החרציות". ירון עבר לעיר, אוהד טס לאמריקה, אחרים התפזרו להם. ככה זה.

עד היום, בעת שזיכרונות "ממגרש החרציות" צפים במחשבות  אני.. מחייך.  שמח שהייתי שם, שמח שהייתי שייך.

רביב שלהבת נולד בשנת 1961 בחיפה. מגיל שנתיים עד חמש עקב עבודתו של אביו התגורר באתיופיה. בילדותו התגורר תחילה בפתח תקווה  ואחר כך עבר עם משפחתו לבאר שבע שם סיים את לימודיו התיכוניים כבוגר מקיף ג' בבאר שבע.

כנער הרבה לעסוק בספורט והתמחה בענף השחייה. בגיל שבע עשרה זכה באליפות ישראל לגילאים בשחייה.  שירות צבאי בשריון, כתותחן טנק, עד לפציעה בברך ואחר כך חייל בשלישות בפיקוד דרום.

בעל תואר ראשון ממכון וינגייט תואר שני בחינוך מגבעת וושינגטון. רביב עוסק מאז ומתמיד באימון והוראה ובמקביל עצמאי בתחומי הספורט, נופש ואופנה.

מאז שנת 1998 מתגורר באשדוד. אוהב מאד מוזיקה, קריאה,  לרכב על אופניים ולשחות. הכתיבה הינה האהבה הגדולה שלו הגורמת לו להיכנס לאזור אישי ומשמעותי מאד בעבורו.

על  תהליך הכתיבה מספר רביב: "הכתיבה  היא אושר גדול בעבורי ומעניקה לי סיפוק רב. התחושה המיוחדת הזו, רק אני והדמיון שלי, המחשבות שלי, הכי מזוקק וכן שאפשר. חשוב לי לא ליפות דברים, לא לשקר ולהתחנף לקורא לא לרצות אף אחד מדובר בי בתחושות שלי ובאופן בו אני חש את הסיפור. חשוב לי שהכתיבה תהיה קולחת ללא רגע דל לכן מתאר המום פעולות. אם הטקסט קולח הוא מעניין, זו דעתי."

ומוסיף: "אני אוהב מאד לחוש את המילים כמו חומר פלסטי ביד היוצר. מוחק פה מוסיף שם. משתדל שהכתיבה תהיה מצומצמת סגורה ללא מליצות ותיאורים רבים."  לפני כשנה וחצי או יותר התחיל לכתוב ספר פרוזה אבל המלחמה האחרונה פגעה לו אנושות בריכוז ובחשק לכתוב. מתרכז כרגע בכתיבה "קצרה" . מקווה להתעשת במהרה ולהמשיך  בכתיבת הספר."

רביב זכה בשנה החולפת במקום הראשון בסוגת הסיפור הקצר בתחרות "מילה במקום" - תחרות ארצית בכתיבה מקומית מיסודה של הליקון, באה לתת ביטוי וקול לכותבות וכותבים מכל הארץ, ומכל קשת החברה הישראלית. התחרות ארצית ורחבת היקף אך גם אינטימית ומקומית והיא מאפשרת פלטפורמה משמעותית ליישובים וליוצרים המשתתפים, לחשיפה וקידום של כותבים מצטיינים בארץ.