השבוע הסתובבה באוויר עננה גדול של אובך ושל בחירות.
זכיתי להיות השבוע בחתונה מיוחד ומרגשת במיוחד. אני לא יודעת אם זה בגלל שהחתן הוא חבר ילדות שלי, או בגלל שחתונה זה פשוט דבר מרגש לכשעצמו, אבל זה לא היה רק זה.

חתונה, מה הביג דיל? זה קורה יותר מימי הבחירות בתקופה האחרונה, יותר מהפעמים שביבי החליף את צד השביל בשיער שלו והרבה יותר מהפעמים שיונית לוי ממצמצת במהלך משפט.



אז מה הביג דיל? - הבחירה. הפחד שרוב האנשים בדור שלנו פוחדים ממנו הוא לבחור. כי בחירה במשהו אחד היא בעצם וויתור על משהו אחר, ואז רוב הזמן שלנו עוסק בשאלות כמו איך לבחור את בן/בת הזוג? איך אני יודעת שבחרתי נכון? איך יודעים שזה זה? בגלל כל השאלות המפחידות האלה, כשראיתי אותם שם מתחת לחופה אי שם על הרי ירושלים, התרגשתי. התרגשתי באמת כי מעבר לברכות המרגשות והמעמד המרגש, התרגשתי מההוכחה לכך שזה אפשרי. הכל אפשרי.
הוא מתנחל דתי, היא תל אביבית חילונית ולמרות כל השוני שיכול לתת את כל הסיבות ל"למה לא" הם נתנו את הסיבה ל"למה כן." הם היו הדוגמנים הראשיים של תצוגת האופנה של האחדות האמיתית. צעדו לחופה בוחרים אחד בשנייה, בטוחים אחד בשנייה למרות הדעות, הרקעים והקעקועים.

וכשחושבים על בחירות ברומו של עולם ראו דוגמא – חתונה, ויום למחרת יש בחירות שכבר עייפנו מלבחור ונהינו מבולבלים מלהחליט אי אפשר שלא לחשוב על למה זוג כלכך שונה יכול לעשות את הבחירה הזאת של לחיות יחד בהרמוניה משותפת ואנחנו עם אחד, ממשלה אחת (כשתהיה אחת כזאת) לא יכולים גם לבחור לחיות באותה הרמוניה? אנחנו באמת יכולים לחיות רק עם דעה אחת צודקת? מי אמר שיש רק דעת אחת בעצם? ולמה כל צד מתעסק רק בלהראות כמה הצד השני גרוע אבל בלי להראות לנו למה דווקא הם טובים יותר?

הבחירות האלה באו בעיתוי גרוע אפשר לומר, קודם כל כי עוד רגע פסח, ולעזוב את האקונומיקה שכבר הפכת מכור אליה זה מרגיש לא קשור, אבל יותר מהאקונומיקה, בימים האלה יש בדרך כלל הרגשה של חג, של ביחד, של משפחה במיוחד אחרי שנה כזאת אחרי ריחוק ובידודם בגלל הקורונה. פסח הוא החג שבו הפכנו בעצם להיות עם אחד. כולנו כאחד יצאנו מעבדות לחירות, ביחד. ובחירות ממשלתיות, מה לעשות לצערנו עושות ההפך.



אז מה הסיפור של פסח? או יותר נכון- מה הסטורי? סטורי באינסטגרם ובפייסבוק נמצא שם כדי לייצר עניין, אומנם עניין של 24 שעות אבל עדיין עניין. מה עם הסטורי של העם שלנו? איך הסיפור הזה, היצאת מצריים הזאת שאנחנו כל שנה סביב השולחן חג מספרים עלייה עדיין רלוונטית? איך עדיין אותו פורמט, שלא משנה איך כל משפחה חוגגת אותו ומציינת אותו, איך הוא עדיין בכל זאת שומר על היותו רלוונטי? באחד השיעורים ששמעתי השבוע אמרו דבר יפה – המנהיג שלנו, משה רבינו בכלל לא מוזכר בהגדה, למה? כי הסיפור הוא לא משה רבינו הפעם (עם כל הכבוד) הסיפור הוא אנחנו. אנחנו עוברים את התהליך של יציאה מעבדות לחירות וגם פה, בזמן בחירות, המנהיג הוא לא הגיבור אלא אנחנו הגיבורים. אנחנו אלה שבאמת נמצאים בשטח ויכולים לעשות את השינוי לא הוא.

ולכן, מי שיבחר להיות המנהיג שלנו השנה במידה וזה יקרה זה באמת לא משנה אם לא נדע להנהיג את עצמנו. הבחירות שלנו בלהיות טובים יותר כלפיי העם שלנו, כלפיי העולם שלנו. הבחירה אם לאסוף את הזבל מהרצפה, אם לתת זכות קדימה, הבחירה בלעשות קצת יותר טוב כל יום מהיום הקודם הם הבחירות שלנו, לא של אף מנהיג.
המנהיג הוא לא הסיפור, אנחנו הסיפור.



הלוואי והפסח הזה ננקה את כל החמץ שהצטבר לנו על מדפי הלב השנה. שננקה מעלייהם את כל הפילוג, הכעס, השנאת חינם והקנאה ונפנה מקום לאחדות אמיתית. כמו החתונה שהייתי בה השבוע. דתי חילוני שמאלני וימיני ערבי ויהודי זה לא משנה. אנחנו הסיפור, בואו נכתוב אותו הכי יפה שיש.

חג שמח, והמון אהבת חינם!
ממני אליכם,
שניה