"הייתי ילדה תמימה בת 6 שהייתה מקבלת מכות והשפלות באופן יום יומי, על ידי ילדים מהכיתה, על זה שיש לי שם משפחה יהודי, על זה שיש לי מראה יהודי, על זה שההורים שלי יהודים, ועל זה שהמשפחה שלי הייתה בין המשפחות העשירות והידועות בעיר.

ברור לי שילדים בגיל הזה לא יכולים להבין דבר על עדות או להרגיש קינאה כלפי ההון המשפחתי שלי. היה ברור לי עוד אז שזה נובע מההורים של אותם הילדים. עצם העובדה שאנו יהודים, גרמה לאנשים בסביבה לשנואה אותנו יותר ויותר.

בבית ספר חוויתי קללות, השפלות, ירקו עלי, נתנו לי כאפות, סגרו אותי בשירותים ועוד המון דברים שהרסו לי את הילדות רק כי ברוסיה נחשבתי ליהודייה. בתקופה זו, גיליתי לראשונה את הדיכאון ונהייתי אדם בודד, מה שלגמרי הרס את ילדותי.

כאשר עשיתי עליה עם משפחתי לארץ הקודש, אוטומטית הפכנו להיות גויים מסריחים. אומנם לא הרביצו לי כמו ברוסיה, אך כן השפילו וקיללו. צמד המילים ''רוסיה זונה'' הפך להיות השם השני שלי.

מצאתי את עצמי משקרת להוריי שיש לי חום ואני לא יכולה להגיע לבית הספר. לא היו לי חברים אלא רק אויבים. באותם הזמנים עברו לי מחשבות על התאבדות.

לאחר שגדלתי ועליתי לתיכון, שום דבר לא השתנה חוץ מזה שהיה לי את האומץ לענות לאנשים ולהגן על עצמי במידה כזאת או אחרת. אך בחלק מן המקרים זה לא עבד. הפצע בלב לא נעלם לו מהר.

הגעתי למצב שאני מתחילה לשנוא את העדה שלי ומתביישת לומר שאני רוסיה. אם הזמן המצב נרגע. מהשפלות וקללות של ''רוסיה זונה'' זה הפך לצחוקים, אך ברור לי שבכל צחוק יש טיפת אמת וברמה מסוימת זה עדיין פוגע ולא נעים בהחלט.

ניסיתי להתעלם בכל כוחי, בדיוק כמו שאני מתעלמת עד היום וממשיכה לאכול את חוסר הכבוד כלפי העדה שלי. היום אני לא מחשיבה את עצמי לרוסיה, אני ישראלית ויהודייה יותר מהרבה מאוד אנשים שחיים במדינה שלנו. אני מדליקה נרות שבת, שומרת כשרות וכל חגי ישראל ואף משתדלת לא לנהוג בשבת.

יצא לי לבקר בהמון מדינות בעולם ובכל פעם אני מופתעת עד כמה אני מאוהבת בארץ ישראל. זו לגמרי אהבה ממבט ראשון ואהבת אמת שאני כל כך גאה בה שאין לי מילים לתאר עד כמה.

אני חלילה לא מאשימה את אותם הילדים. רק עצוב לי שישנם אנשים בוגרים שמרשים לעצמם להשפיל ולקרוא לנו גויים. למילה הזו יש משמעות כל כך גדולה בשבילינו, חבל שהם לא מבינים זאת".