רוברט חיים עלה ארצה ממצרים בשנת 1956 יחד עם אשתו ובתו, לאחר טרגדיה שפקדה אותו, כאשר שכל שניים מילדיו הקטנים. הוא קבע את ביתו באשדוד, והחל את דרכו בעיר כפועל בניין. בשנים 1961-1963 כיהן כראש המועצה. 

הוא נפטר בשנת 2009. בהלווייתו ספד לו ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי:"אלמלא אנשים כמוהו לא היינו מכירים את העיר אשדוד כפי שהיא. הוא מאדריכלי התכנון העירוני הכמעט מושלם של העיר היפה שלנו". אמר לסרי וציין כי טיילת הספורט במשה דיין תקרא על שמו מעתה, ותיקרא "טיילת רוברט חיים". 

רוברט חיים מספר:

"עליתי לארץ בשנת 1956, הוא מספר, היא שנת היווסדה של העיר אשדוד ים. בשנים הראשונות עבדתי כפועל בניין. יום אחד ניגשו אליי ואמרו לי, יש לנו תפקיד בשבילך בחברת חשמל. מאוד התרגשתי ושמחתי, זה נחשב בזמנו לתפקיד נחשב וחשוב. התלבשתי בהידור רב, והלכתי לעבוד בחברת חשמל. כשהגעתי לשם הסתכלו עליי כולם בתמיהה רבה. כל העובדים שם, לבושים היו בבגדי פועלים פשוטים, ואני הייתי לבוש בהידור, עם עניבה צעיף וחליפה. המנהל באתר חילק תפקידים לאנשים, ואמר לי, אתה בא איתי. הוא הוביל אותי לתעלה חפורה, נתן בידי סל מלא אומים של צמיגים, השתדלתי לאחוז בו בקצות אצבעותיי פן אתלכלך, ואקלקל את בגדיי.

העבודה הייתה פיסית וקשה. לאחר חצי שעה כבר היה לי ממש חם והזעתי, הורדתי את הצעיף, מייד אחר כך גם העניבה ירדה, אחריה החולצה, וכך במהלך השעות התקלפתי מכל בגדי עד שהייתי כמעט עירום. בסופו של יום, צריך הייתי לשוב לביתי ברגל, מחברת חשמל דרך גבעות חול שאינן נגמרות, עד ליישוב הקטן, אשדוד ים דאז. חורף היה, גשם ורוח. חשבתי לקצר את הדרך על מנת להגיע מוקדם ככל האפשר הביתה, אך כצפוי, טעיתי בדרכי, הלכתי לאיבוד. לאחר שעות של "התברברות" ב"מדבר החול" שמעתי קולות קוראים בשמי, "רוברט! רוברט!", ניסיתי להגיע למקור הקול, טיפסתי על הגבעה הסמוכה, ועוד אחת, ועוד אחת…….לבסוף פגשתי אותם, השעה הייתה כבר 11 בלילה, הגעתי לביתי בשארית כוחותיי וכבר החלטתי שאני למחרת לא חוזר לחברת חשמל.

כשנודע הדבר לאנשי הסוכנות, מיהרו והזדעקו, "חובה עליך להמשיך ולהגיע לעבודה רוברט", אמרו, שאם לא כן, לא יוקצו לתושבי אשדוד ים מקומות עבודה נוספים, הדבר יוציא שם רע לפועלים המקומיים!!. נו, לא הייתה ברירה, וכך במשך שלושה חודשים מידי יום יצאתי לעבודה בחברת חשמל. אך מהר מאוד ברור היה לי כי על מנת שאתקדם עליי ללמוד את השפה, בן שלושים הייתי, ופניי קדימה. עליתי לירושלים, לאולפן עציון, שם במשך מספר חודשים שקדתי על לימוד השפה העברית. בנחישות והתמדה, כשבכל שבועיים בערך עליתי ברמה, הושג היעד. סמוך למועד תום תקופת הכשרתי באולפן, התבקשתי על ידי מוריי כי אשא דברים בפני אורחים מחו"ל, נציגים אורחים של הסוכנות שבאו לביקור. אני, רוברט, שזה מקרוב עלה ארצה, צריך לשאת נאום בעברית!!! התרגשותי וחששותיי היו גדולים עד מאוד, עד כי לא נפרדתי מהמילון לרגע, שיננתי חזור ושנן את מילות הנאום, כיום אני דובר וכותב שבע שפות על בוריין, אנגלית, ספרדית, צרפתית, יוונית, ערבית, איטלקית וכמובן, עברית.

על שמה של העיר והסמל

בתום לימודי באולפן עציון, כבר המתינה עבורי משרה, מוניתי למנהל משרד התחבורה בעיר. שמענו משרד התחבורה, ומייד חשבנו, כבישים, מכוניות, רמזורים… שואל אחד הילדים, "כמה כבישים היו אז?, מכוניות?", רוברט צחק צחוק לבבי, "מכוניות?, כבישים? בקושי היו כמה שבילי עפר בעיר!, במסגרת התפקיד אנשים רבים פנו אליי בעניינים אחרים בכלל!!, זוגות צעירים שזקוקים היו לדירה, משפחות קשות יום שביקשו הלוואות, לא היה קל, אבל עזרתי ככל האפשר לכל מי שפנה, כך היה, שבעת הבחירות לראשות העיר בשנת 1956, נבחרתי לשמש כראש עיר!".

מידי פעם, נזכר רוברט בדבר, ומספר. "אתם יודעים", הוא אומר, "שמה של העיר אז היה אשדוד ים, אני שיניתי את שמה לאשדוד", ומעשה שהיה, כך היה: "באחד הימים, בשנת 1961, הוזמנתי לבין מלון השרון בהרצליה, אדמונד דה רוטשילד הידוע, צפוי היה להגיע, ואני, שבזמנו חיפשתי מקורות מימון להקמת ספריה עירונית, קפצתי על המציאה וקיוויתי כי במפגש תזדמן לי שעת כושר והוא יאות לתרום את הכסף הנדרש. כשהגענו לשם הוצגתי בפניו כראש העיר אשדוד ים. ברגע המתאים ניגשתי אליו, והוא אמר, אה כן, אתה מקיבוץ שדות ים, לא כן?!?. חרה לי מאוד על כי חשב שאני מקיבוץ שדות ים, בכל אותו הלילה התהפכתי על משכבי והשכם בבוקר שמתי פעמיי למשרדו של שר הפנים דאז, בירושלים, מר חיים שפירא. הוא מייד נאות לפגשני, וכיוון שמורגל היה כי כסף מבקש אני למען בני עירי, מייד שאל, נו, כמה כסף נחוץ לך עתה??….לא, עניתי, לא כסף מבקש אני הפעם. אני מבקש כי שמה של אשדוד ים ישונה מייד לאשדוד.

טוב, ענה, אין בעיה. כנס את מועצת העיר, ידונו ויחליטו בדבר, יחתמו, יגישו בקשה, ואני אאשר. אך אני, לא רציתי להמתין. יצאתי החוצה, כתבתי על פיסת נייר את נוסח הבקשה, חתמתי, שבתי למשרד והודעתי, נא לאשר את שמה החדש של העיר!! ואכן לאחר אי אלו דברים, אישר שר הפנים את בקשתי. חזרתי העירה, וכבר מנוי וגמור עימי כי גם סמל נחוץ לה, לאשדוד. הכרזתי על תחרות עיצוב סמל לעיר, והפרס לזוכה יהיה סך של מאה לירות. בכר, זהו שמו של זה אשר זכה בתחרות, סמל שלבקשתי כלל עוגן, כמייצג הנמל העתיד לקום, והשם החדש, אשדוד.

נו, סמל ושם חשובים הם בוודאי, אך עוד רבות צריך היה להיעשות. בתחילה אנשים גרו בפחונים, אחר כך נבנו קליפורניות, מבנים העשויים אסבסט, קליפורניה למשפחה, זו כללה שני חדרים ומטבח. השירותים היו בחוץ, אם כי בתוך הבניין.

מה בכל זאת כן היה?

נלבישך שלמת בטון ומלט, על חזון והגשמה..

רוברט מביט בכולנו בעיניו התכולות הצלולות והמחייכות. "חול, ים ושמיים", "כשעלינו ארצה, הגענו לחיפה, משם הוסענו לאשדוד, ארוכה הייתה הדרך. הורידו אותנו באמצע שום מקום והודיעונו כי הגענו. מסביב חול וחול ומאומה איין. אישתי בכתה מרות ואני, לא ידעתי מה לעשות. הבטחתי לה שתנוח דעתה ומייד לכשיזדמן ניסע לתל אביב. שאלתי את המקומיים כיצד מגיעים לתל אביב, ואמרו לי כי הדבר אינו פשוט כל כך, אך פעמיים בשבוע מגיע אוטו המחלק לחם לחנויות באשדוד, ושאנסה לבקש מהנהג שיסיע אותנו לתל אביב, ואולי יאות.

בצר לי, קמתי והלכתי לאשר נשאו אותי רגליי, הגעתי עד לחוף הים. ושם, שם עמדתי, כולי פליאה ותימהון. הבטתי סביב, ים מדהים, חול זהוב ושמיים כחולים. התרגשות גדולה אחזתני, הגענו לגן עדן חשבתי בליבי, זה גן עדן עליי אדמות!!! בזה הרגע התאהבתי וידעתי שמכאן אני לא הולך לשום מקום, למזלי גם באשתי דבקה האהבה הגדולה הזו. וכך, לאט לאט, בישוב שכלל כ- 3000 תושבים עולים חדשים מפולין, רומניה, מצריים, מרוקו ותוניס, שתקשרו בינם לבין עצמם בצרפתית בעיקר, החלה להיבנות עיר.

ובכל זאת שאלנו, כבישים?, כבר היו כבישים?

שוב הצחוק ההוא, החביב של רוברט. היו שבילים לרוב, והזמנתי אספלט, השביל הראשון שנסלל הוביל מביתי אל בית העירייה הוא צוחק, שביל שלאורכו, בשוליו,שתלתי פרחים אותם בחנתי יום יום בדרכי לעבודה, בעירייה. כולם התלוננו עליי, הוא מספר, שביל האספלט הראשון והיחיד בעיר שימש אותי בכל יום לעירייה וחזרה.

רוברט מוסיף ומספר, וניכר בו שהוא גאה מאוד בהחלטות ובשיקולים עליהם לא התפשר כבר בהתחלה. תכנון מחושב וקפדני של העיר המתהווה, עם חזון עתידי מרחיק ראות. מראש תוכננה העיר על ידי חברה צרפתית אמריקאית כך שתחולק לרובעים, רובעים. כל רובע יהווה יחידה קהילתית שתכלול את כל השירותים הנדרשים לתושביו. בתי ספר, גני ילדים, חנויות, מגרשי משחקים וכו'. ומרכז העיר, הסיטי (כן,כן, כבר אז תוכנן הסיטי….) יכיל את המוסדות היותר מרכזיים של העיר, מרכזי הקניות הגדולים ומוסדות התרבות.

רוברט גם התעקש שרוחב הרחובות והכבישים יהיה כפול מהמקובל בימים ההם. היה ברור לו כי על התשתית לענות לצרכים עתידיים גם אם בזמנו כמעט ולא היו כלי רכב. הבתים בעיר מוספרו, לא היו כתובות מסודרות והיה צורך לעשות סדר. נתתי שמות לרחובות על פי מכנה משותף אותו קבעתי לאזורים. לדוגמא באזור א', בחרתי בשמות של עצים, במקום אחר שמות של רבנים, באחר שמות של אנשים בפוליטיקה וכו'. הרובעים הקיימים אז היו, א', ב', ג' ו- ו'. אף כי מרבית הרובעים הקיימים ונבנים עד לימים אלו תוכננו כבר אז.

איך היה?, אז?….

היכן ביליתם?, שואלים הילדים. מבטו המחויך של רוברט נראה כמפליג לימים רחוקים. "אוה… עשינו שמח", הוא אומר, "היה כיף, נהגנו לארגן מסיבות. בכל פעם, אצל מישהו אחר בבית. היינו מביאים רדיו, רוקדים שותים ונהנים. היה נורא שמח. התקופה הכי טובה של אשדוד!".

אחד הילדים שואל, וגנבים?, היו גנבים?…..רוברט מתעקש שלא, אפילו גנבים לא היו אז.

ובתי ספר?, "בתי הספר באשדוד נחשבים לטובים בארץ!" מצהיר רוברט בקול נחרץ וגאה. "ביתי למדה בבית ספר גאולים, אף כי אחדות היה בית הספר הראשון שנפתח בעיר. גאולים, גאולים היה שני או שלישי "אומר רוברט. "איני זוכר כל כך". "היו הרבה גני ילדים, ובבתי הספר הונהג פרוייקט הזנת הילד. בכל יום ארוחת בוקר בשעה עשר, וארוחת צהרים חמה הוגשה לכל ילד מידי יום". "והאוכל", מחייך רוברט, "האוכל היה טעים, הוא היה כל כך טעים שבכל הזדמנות שהתאפשרה לי, הייתי מבקר בבתי הספר בשעת הצהריים בכדי להסב עם הילדים לארוחה!".

וחתונות, ואירועים??…….זה היה כמו היום?? "בוודאי" משיב רוברט. אנשים התחתנו וחגגו, תזמורות נגנו, גם בבתים של האנשים, ולעיתים, במקרים בהם לא היה מקום, שימש אולם גדול ששכן בבניין העירייה לטובת אירועים משפחתיים של התושבים, חינם אין כסף. ובתי כנסת?, נו, מניד ראשו רוברט, בתי כנסת מרובים היו, שהרי בכל שכונה רצו התושבים בית כנסת משלהם.

ובכל זאת, מה היו הקשיים העיקריים?. "עבודת כפיים", היו נחוצים פרנסה ודיור. כל מי שנזקק לעבודה או לבית פנה אליי. בכל יום היו מושלמים קרוב ל- 500 קליפורניות, העלייה הייתה גדולה, ובכל יום הגיעו לעיר עולים רבים. לשם חלוקת עבודה מונתה וועדה שכונתה "וועדת התור". וועדה זו דנה בכל בקשה והחליטה על פי המקרה והצרכים. בעלי המשפחות שובצו לשלושה ימי עבודה בשבוע והרווקים לשני ימי עבודה. אנשים בעלי מוגבלויות שונות שובצו לעבודה בסלילת כבישים ובנקיון העיר. העסקתי כאלף אנשים בעלי מוגבלויות שניקו את העיר.

סוגרים מעגל

על קיר חדר האוכל תלויים צילומים ישנים בשחור לבן. ילד וילדה. זה אתה בילדותך?. לא, עונה רוברט. אלו ילדיי, הם נפטרו בצעירותם, במצריים. הרבה מאוד ילדים וגם מבוגרים נפטרו אז. נראה כי השנים לא מקלים עם הכאב. אבל קרה משהו מיוחד ומעניין, הוא ממהר להוסיף. לאחר שעלינו ארצה, נולדה לנו ילדה, היא דמתה להפליא לילדה שאיבדנו אז. לימים הילדה שלנו גדלה, נישאה וילדה בן, והבן, הוא העתק מדויק של הבן שלנו, כך התגלגלו הדברים אומר רוברט כמשיח עם עצמו.

 תמונות ילדיו ז"ל ממצרים 

על עשרים מוזמנים שהפכו לרבבות….הנמל.

והנמל?, אני שואלת, ספר לנו על הנמל בבקשה!

או……על זה יש לי באמת סיפור מעניין הוא אומר כמעט בקונדסות. רבות דובר על הנמל ביישוב הקטן שלנו, שאז, בשנת 1961, כבר מנה כ- 5000 תושבים. רבים חיכו בקוצר רוח ליום הגדול של הנחת אבן הפינה. והנה הגיע היום המיוחל, ונשלחו לי כעשרים הזמנות למען אחלק לבאי הטקס. עשרים הזמנות!!, אתה קולטים?? הוא שואל. אני כל הזמן מסתובב ומספר לכולם על הקמת הנמל החדש, הצפייה גדולה וכולם נרגשים, ובסוף אני צריך לבחור מבין כל תושבי העיר עשרים איש!!, איך מחלקים עשרים הזמנות ל- 5000 תושבים??. לא וויתרתי, ניגשתי לבית דפוס, וביקשתי כי ידפיסו עבורי 7000 הזמנות זהות לאלו שבידי, אך ללא סמל המדינה המוטבע עליהן. הדבר נודע למשטרה, ובבא היום ניגש אלי מפקד המשטרה דאז, מר עמוס בן גוריון. הוא שאל אותי אם נכונה השמועה כי הדפסתי הזמנות וחילקתי לתושבים, עניתי שאכן כך הדבר. כמה הזמנות חילקת?, הוא שאל בחשש. מאה?. אהה….יותר… עניתי. מאתיים?… חמש מאות??……כמה??. יותר עניתי. הוא כבר ממש נבהל, חמשת אלפים אמרתי. אתה משוגע?? הוא נזדעק, היכן נכניס 5000 איש??. אל תדאג אמרתי, אני אחראי לכך שיהיו מקומות לכולם!

חברת סולל בונה בנתה אז בכל רחבי העיר, התקשרתי למנהל של סולל בונה, והודעתי שאני צריך שידאג לבלוקים וקרשים שישמשו כספסלים ל- 5000 איש עד אותו היום בשעה שלוש בצהרים. במקביל, נסעתי לתל אביב, לאגד, וביקשתי מהם שיספקו נא אוטובוסים על מנת להסיע חינם אין כסף 5000 איש מאשדוד לנמל לטקס הנחת אבן הפינה, נעניתי בחיוב. וכך היה!! כל תושבי העיר נכחו בטקס, כפי שראוי היה להיות!!

לאחר רגע שקט, רוברט מבקש מאחד הילדים כי יביא עבורו אלבום תמונות שהיה מונח על שולחן חדר האוכל. הוא הרכיב את משקפיו, מדפדף לאיטו, צילומים בשחור לבן, גזרי עיתונים ישנים, ומספר… אתם רואים, הוא מצביע על תמונה המתעדת את טקס הנחת אבן הפינה של הנמל, כאן ישבו חמשת אלפים איש, זהו נשיא המדינה, וכאן, כן כאן, זה אני. על אבן הפינה חתומים שלושה אנשים, ראש הממשלה דאז, נשיא המדינה ואנוכי, חרטנו את שמנו באבן. רוברט מראה לנו תמונה מעיתון ישן, צילום עם שמיר. הילדים מתגודדים סביבו, והוא מספר את הזיכרונות המקופלים בין דפי האלבום הישן. חגיגות הארבעים להיווסדה של אשדוד, שמיר, ראש הממשלה דאז, שאול בן שמחון ראש העיר….. אה, אתם רואים? , זה הבול הראשון מצויר בו הנמל, ודמות פועל בצבע סגול, טרם עוצב הסמל של העיר. בדף אחר מכתב. הוא נשלח לרוברט מבית הנשיא בחתימתה של רחל ינאית אשת הנשיא דאז. מכתב תודה. מודה על הסיור בנמל…. גאה ברוח הטובה ששוררת שם, ברוח החלוצית….. מעריכה את פועלו של רוברט כראש עיר, הניחן בעשייה השקטה וביישוב הדעת, מציינת בהתרגשות את המפגש עם מנהלי העבודה בנמל, בהם פגשה חברים וותיקים שלה, מתקופת ההגנה. ומוסיפה, "לא ישכח הביקור הזה מליבי… בטוחה אני כי תקום כאן עיר ואם בישראל….תודה על המסיבה הקטנה בעיר אשדוד" מאחר ולא היה בנמצא ספר אורחים, כתבה רחל ינאית כמה מילים שהוקדשו לרוברט בספר האורחים במסעדה בה סעדו, המסעדה של מאדם סטפנסקי.

 מכתב תודה מהנשיא, פתיחת נמל אשדוד