$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/12/12/cc29f6c5-8b6f-44ae-83f2-5b270e1cf99c.jpg',18806,'תדהר אייטם כתבה משרדים',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/8/7/5067193b-26d8-471b-8cdb-027b2ddffd67.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/12/12/77206715-7454-4100-b394-b156eb00b9a7.jpg',18504,'נטו חיסכון אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/8/27/9d7f959a-bbf3-4870-ac1e-bb6b597a0e74.jpg',18332,'אלפרד טניס אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/6/9/cf98dfec-78a0-42f1-bab3-156d5c7da59e.jpg',18020,'שפע אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/12/19/32d1ae2a-a6c8-412c-b584-70c55502132b.jpg',18826,'סימול אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/12/2/801195ab-1e3f-4e89-8ce0-eb96f2627393.jpg',18771,'משכן עונת המנויים ילדים אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('f9be60e6-7f44-414a-ba91-2e513b8c4ab2','/dyncontent/2024/12/5/b3b4cf46-95a6-4f0a-bc3e-be01567f2c0e.gif',18239,'עירייה אייטם ',525,78,true,20364,'Image','');},15]]);})
צופיה הנחתה את הערב בפאב ה"זה" עם שלמה אלקיס איש העדות וחנה גור ששרה וריגשה את הקהל
שלמה אלקיס (82) היה בן 6 כשהמלחמה התחילה, הם היו שלושה אחים... הוא מספר את סיפורה של אמא שלו. הוא בעצמו כמעט לא דיבר על הנושא עד שביקשו ממנו להתראיין מיד ושם.. חשב שאין לו מה לומר אבל ברגע שהתחיל לדבר נתמלאו 40 עמודים...
זו הפעם השלישית שאלקיס משתף את סיפורו לאחר שהגיע למסקנה שחייב לספר את סיפור השואה.
אנשים נוטים לשכוח ויש המון מקומות בעולם בהם נהרגים אנשים. אנחנו כיהודים חייבים להזכיר מה שקרה לנו למען המדינה שלנו.
נולד בצפון רומניה בחבל סרביה שנקרא כיום מולדובה ושייך לאוקראינה. בעיירה שגרו היו 99% יהודים, כ5000 יהודים. היו בה בתי ספר, בית תרבות וכולם כמעט ידעו עברית בלשון קודש. הקל עליו כשעלה ארצה בשנת 46' בגיל 10.
הגרמנים העבירו את היהודים ברכבות למשרפות. רימו אותם ואמרו להם שמדובר במחנות עבודה... זה הדבר העיקרי שהם עשו, היו מאוד מאורגנים ותיעדו כמה אנשים שרפו כל יום ואת השמות שלהם. עם הזמן הם פתחו שיטות נוספות.
הלכנו הרבה ברגל מרומניה עד לאוקריאניה לטראנסיטרציה, שם כבר הרגו את כל היהודים. חלק מתו בשיירות עצמן... מי שניסה לברוח נורה ונהרג.
כל יום הלכו כ-40 ק"מ. את אחי בן החמש לקחו בידיים. ישנו ביערות, ירד גשם והיה קור נוראי. אנשים "נשרו" בדרך. לאט לאט בשיירה הבינו שיורים באלו שמתעכבים ולאט לאט אנשים ניסו ללכת מהר קדימה בשארית כוחם.
אימי הייתה בלונדינית כמו גויה וביקשה ללכת קדימה וביקשה לדחוף את אבי קדימה. לדוד שלי משכו בזקן ותלשו לו חלק ממנו עם העור... מישהו ראה אותנו ונתן לנו כיכר לחם בדרך, אמא שלי קראה לו מלאך אלוהים.
אני אף פעם לא התלוננתי. לא אמרתי מילה, לא בכיתי, לא צעקתי והבנתי שאין אוכל.
בסופו של דבר הגענו לסרביה שם חילקו אותנו לעיירות וכפרים בסביבה.
שמו אותנו באורווה עם סוסים פרות וחזירים ושכבנו על חבילות קש ששמנו על הרצפה. לא היו שם חלונות, זה היה פרוץ וקפאנו מקור.
היות ולא היה אוכל אנשים מתו מקור, רעב ודיזנטריה. אחותי ריבקל'ה מתה כבר במהלך השיירה.
מים שתינו משלוליות. כל יום היו מוצאים החוצה את המתים. בנוסף לזה היוממגיעים אוקראינים רכובים על סוסים, היו אומרים לאנשים לצאת החוצה ומצליפים תוך כדי שהם על הסוס.
באחת הפעמים ראיתי שהצליפו לאבא שלי על הראש עם השוט. ירד לו דם והוא שתק ודמם.
עברנו את החורף של 1941. לקראת סוף החורף כבר לא באו האוקראינים כי כבר כמעט לא נשאר את מי להרוג.
עשיתי יחד עם הנשפחה שלי סיור שורשים... ראינו את כל המקומות, הכפר, העיירה. חצינו את השבילים ובדרך לשם סיפרנו מה ראינו שם ומה היה. זכרתי את המקום המרכזי, סבי קראו לו משה רבינו והייתה לו מאפיה.
בטיול גיליתי שהרסו את כל העיירה. כיום גרים שם כ20 אלף איש והדבר היחידי שנשאר שם הוא בית הקברות.
אמא שלי הייתה מוכנה לעבוד בכל מה שאפשר רק כדי להביא פרנסה הביתה כדי להביא אוכל... היא ביקשה מאבי להכין סבון, מראות וחלונות עבור הכפריים וכך השתקמנו אחר כך, התחלנו לחיות ולהביא אוכל. נשארנו שם עוד כשנה בצורה כזו או אחרת.
בתור ילד לא בכיתי. התרגלתי לראות אנשים מתים והיה לגיטימי בעיניי שאם מישהו מת צריך להוציא את הגופה שלו החוצה. הפעם היחידה שבכיתי הייתה כשחבר גוי שלי נהרג מפצצה בטעות שהייתה בשדה.
צילום: חן בוקר, אשדוד נט
$(function(){setImageBanner('19f5ca74-18b1-40fb-9e66-fa4e29af44a6','/dyncontent/2024/12/16/23348308-a338-4763-a45a-8b7b83b66035.jpg',14997,'עיריה אייטם כתבה ',525,78,false,20366,'Image','');})
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('12d51812-ae52-4c2a-8446-599c76c464ad','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,true,18478,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('12d51812-ae52-4c2a-8446-599c76c464ad','/dyncontent/2017/6/5/ddc064ee-648d-4ba4-ad6e-72da51a98ff7.jpg',1808,'אייטם לוח אשדוד נט 525*60',525,78,true,18478,'Image','');},15]]);})
|
|
|
|