נאומו המלא של ראש העיר אשדוד - ד"ר יחיאל לסרי

משפחות יקרות,

לפני דקות אחדות, עַצַר עם ישראל את שִגרַת יומו, והפך בֶאַחַת, את כולנו, לקבוצה מלוכְּדֶת ומאוחדת ובעיקר דוׂאֶבֶת:

דוׂאֶבֶת את נפילתם של 23,447 (עשרים ושלושה אלף, ארבע מאות ארבעים ושִבְעַה) חללי מערכות ישראל, בַהֶם, 289 (מאתיים שמונים ותִשעַה), מבניה ובנותיה של עירנו אשדוד, אשר נפלו במאבק על הקמתה וְקיומה של הַמדינה.

בערב הזה, ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אנו זוכרים אותם. את הבנות והבנים. ומרכינים רַאשינו בפניכם, משפחות יקרות, אשר הקרבתן את היקר מכל, למען הקיום שלנו, כאן, כעם חופשי בארצו.

עַשרות שנים לפני קום המדינה, אמר המנהיג והלוחם הציוני, יוסף טרומפלדור:
"מאמין אני, כי יום יבוא, וַאַני – עַיֶיף וּמֵיוּגַע מְעבודה קשה, אֵסקור בְּשמחה וַגִיל, את שַֹדותיי בְּארצי. וְלא יׂאמר איש - לֵך לְךָ מִפּה, זַר הִנךַ בִֵּארץ הזו.
וְכִי אם אמצא איש וְיאמר כַּך, בְּכוֹח וּבַחֶרֵב, אַקוּם וַאַגֵן על שְדותַיי. על זְכוּיותַיי"

כך, בעברית הראשונית והיפה שלו, חַזַה טרומפלדור במילותיו, את עצמאות המדינה היהודית. וּלְצערנו, הוא צפה גם את מְציאות התקופה שלנו. את הַאִיום הַמתמיד על המשך קיומה של המדינה מִקרוב וּמִרחוק, מצד אלה האומרים לנו, מידי יום בְּיוֹמו, לְכו, לְכו מִפּה... זרים אתם בארץ. אבל אנחנו כאן, וְנמשיך להיות כאן, ובע"ה גם נהיה כאן לַנְֶצַח.

בִּזכות האמונה שלנו – האמונה, בְּצוּר ישראל וְגוֹאלו – האמונה בְּצדקת הדרך. וּבִזְכות הבנים והבנות, אשר חֵרְפו נפשם למען שלומה, בּיטחונה וְקיומה של מדינת ישראל.

משפחות יקרות, לא באנו הערב לנחם אתכם. אין מילים אשר יוכלו לרפא את הכאב שלכם, את הכאב על אבדן היקר מִכּל. ואנו כאן רק כדי לומר, כי אנחנו איתכם, אנחנו וְכֹל עם ישראל.

זוכרים את ההקרבה שלכם וּמִזדהים עם הכאב שלכם, וְשואבים מְתַעצומות הנפש שלכם, את הכּח להמשיך וְלַעמוד על המשמר.

כּפי שיש אֵבל לאומי, ואֵבל מִשְפּחתי, ישנה גם תחושת אֵבל של העיר, של משפחת העיר אשדוד.

יקירכם – יקִירנו, בַּניה וּבְנוֹתיה של אשדוד , גַדלו בְּרחובותיה, התחנכו במוסדות החינוך בעיר, פעלו ובנו, יצרו חברויות אמת, וְהִשאירו את חותם זיכרונם, בְּלב כל מי שהכיר אותם.

אשדוד לא שוכחת אותם אפילו לרגע.

זכרונם טבוע, בְּאַבניהַ, בְּגַניהַ, וּבְלב התושבים

אותם הכירו הנופלים בימי חייהם.

הם היו חיילים בצה"ל "צבא העם" אבל גם תרמו לבנייתוׂ של העם.

מנהיגי ארגון "ההגנה", הגו את החזון, כי הצבא, אשר יגן על היישוב היהודי בארץ ישראל יהיה מורכב מחיילים אשר יגויסו מִכּל חלקי העם וּרְבַדי החברה.
כלומר - העם יבנה את הצבא שיהיה "צבא העם".

אבל  רעיון "צבא העם" טומן בְּחוּבּוֹ משמעות נוספת -  משמעות עמוקה, שֶנגלֵית לַנו,
כאשר אנו שומעים על סיפורי האומץ והתעוזה של הנופלים והנופלות .
כאשר אנו עדים לַחוסן והעמידה האיתנה שלכם.  בני משפחות החללים.  מכל אלה אנו מבינים, שלא רק העם בונה את הצבא. גם הצבא בונה וּמעצב את העם.
צה"ל, איננו עוד צבא כִּשאר הצְבאות בַּעולם. חייליו הם בַּנינו וּבְנותינו, עמיתנו לעבודה, שכנינו.  בַּשר מִבְּשרינו. הרואים בתפקידם שליחות קדושַה, בסדיר ובמילואים.
וּכְכַּזֶה, עלינו לשמור על אופיו המיוחד מִכּול משמַר, להוציא אותו מכל ריב וויכוח, וכמובַן, להעניק לו את מיטב המשאבים למלא את משימותיו.

במשך למעלה מ-2,000 שנות גַלות שִיוַעְנו לְהגנה, התפללנו לַשוּב לארץ ישראל וּלְהקים את מדינתנו.

וְכַעת, חיילי צבא ההגנה לישראל וְכוׂחות הביטחון, הם אלה שעומדים על המשמר וּמַבטיחים, כי מדינת היהודים תישאר כאן, לנצח נצחים.

מבטיחים כחזונו של טרומפלדור, שאיש לא יוכל לאמר לנו "לכו מפה.. זרים אתם בַּאַרץ הזו..."

אך, ערב השנה ה-68 ׁ(השישים וּשמונַה) לעצמאותינו, עלינו לזכור, שֶלא רק שכנינו מנסים לִדְחוק את רגלנו מארצנו. גם חלק ממשפחות העמים ברחבי העולם החופשי, מפגינים חוסר נחת מכל הצלחה שלנו, וכבר אינם מצליחים, להסתיר את רגשות השנאה שלהם כלפינו. קוראים לזה – אנטישמיות. מחלה עתיקת יומין  שעדיין לא נמצא לה מרפא. מגפה שחוזרת בריש גלי, דווקא ביבשת אירופה אשר הביאה על העם שלנו, את האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות - את השואה. ואם בעשורים האחרונים, התרגלנו לגילויי אנטישמיות בעיקר בקרב האנשים הפשוטים, ברחוב. נראַה, כי עתה שַבה התופעה להתפשט גם בקרב נבחרי הציבור ברחבי אירופה. וממש לאחרונה, היינו עדים

להתפרצויות אנטישמיות, בקרב מנהיגי מפלגת הלייבור באנגליה, בקרב ממשלת שוודיה, בצרפת, באוקראינה ועוד. תופעה  מַדאיגַה המהוַוה תזכורֶת לַצורך הקיומי בְּבַית לאומי לַעם היהודי – מדינת ישראל – בארץ ישראל.

|| כאן, איש אינו יְכוֹל לומר לנו יותר, שאנו זרים באדמַתנו. ||

אך גם פה, בַארץ הַמובטחת, מֶעבר לַחוסֶן הצבאי ניצבים לְפִיתחנו אתגרים אחרים רבים

שעלינו לזכוׂר.

יום הזיכרון, הינו גם יום אשר מאפשר לנו  להביט פנימה, אל תוך החברה הישראלית, אשר על הַגַנַתה, נפלו הגיבורים.

החברה הישראלית והעם היהודי ידועים בִּיְכולתם להתקבץ יחדיו בִּשְעות קושי וּמַשבר. אנו מכירים זאת מהסיפורים בַּמקורות, ועד לְיַמינו אנו.

זכרוננו האישי, הטרי ביותר, כתושבי העיר, הוא מִמבצע "צוק איתן". לפני כמעט שנתיים. במהלכו היה ברור לַכּל שעלינו להתלכד יחדיו. ואכן במהלך חמישים ימי המבצע, היינו לְחברה אחת. שעמדה כְּחומה בֵּצורה, אל מול מַבול של 270 טילים שנורו עלינוּ, עם גילויי אהבה, דאגה וסולידריות בין התושבים.

עם זאת, גם בְּעִתות רגיעה וְשלום, עלינו כְּחברה, וּכְבוֹדדים, מצד אחד, להיות מאוחדים וְסובלַניים אחד כלפי השני, וּמִצד שני, להיות רגישים לסבל ולמצוקה של החלשים שבתוכנו.

מצד אחד , עלינו לאמץ את המֵתִינות,

וּלְבַער את הקיצוניות. 

להגדיל את הסובלנות,

וּלְצמצם את העוּינות.

וּמִצד שני, לפעול יותר לְמַען חברה צודקת וְשִיוויונית, לצמצם פערים, וּלְהבטיח צְרכים מינימלים לקיום בּכַבוד של כל אזרח ותושב.

הסופר דוד גרוסמן, שֶשַכַל את בְּנו אוּרי, במלחמת לבנון השנייה, אמר פעם, כי "הלוואי שנדע לתת את האהבה וְהסולידריות, אֵלֵה לְאֵלֵה, גם בִּזְמנים אחרים.

זהו אולי המשאב הלאומי, הייחודי ביותר שלנו.  אוצַר הַטבע האנושי הגדול שלנו".

לצד העוצמה הצבאית, גם חוסן חברתי , דמוקרטיה, סובלנות, שיויון, והמשך חתירה לשלום, כי עם חפץ שלום אנחנו.

בכך, אנו שומרים על מורשת הנופלים,

מְקַדשים את זכרם, ומקיימים את צוואתם.

משפחות יקרות, ליבנו איתכן, ורַאשֵינו מורכנים בִּפְניכן.

ביחד נמשיך לִזְכּור וּלְהזכיר את הבנים והבנות, הגיבורים והגיבורות, שמסרו את נפשם למעננו, לְמען מדינת ישראל.

תהי נשמתם, צרורה בצרור החיים, וּיְהִי זיכרונם שַמור בְִּליבֶנו לַעַד.