בסניף ויצו אשדוד, אירחה הערב הגב' אתי אטיאס, יו"ר סניף ויצו אשדוד את עדותה החיה של ד"ר לאה קנטי במסגרת פרויקט "זיכרון בסלון" ובירכה את הנוכחים תוך תודה אישית לנורית טופז שמקדמת את הפרויקט "זיכרון בסלון" ברחבי העיר וכן בסניף.

בשאלות שתי וערב הנחה יהודה בר יוסף בעל הקול הערב והנעים את ניצולת השואה, ד"ר קנטי והעלה יחד עמה זיכרונות מילדותה ועד היום, תוך שילוב של קטעי שירה מרגשים אותם ביצעה הזמרת יוליה גוליגר.


ד"ר קנטי, שנולדה ברומניה תיארה בפני הנוכחים: "נולדתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בת למשפחה של חייטים שעבדו בעיקר עם כמרים נוצריים והייתי לבת הקטנה מבין ארבעה ילדים. ידעתי תקופות קשות דווקא מצידם של הרומנים ופחות מצד הנאצים- אחד הזיכרונות שלאחותי הגדולה דווקא היה כשהיא לקחה אותי כשהייתי תינוקת בעגלה ושוטרים רומנים עצרו אותה, הסירו מעליי את השמיכה כדי לוודא שגם אני עונדת טלאי צהוב.

לאור העובדה שלאבי היו קשרים טובים על מערך הכמורה הנוצרי, למזלנו משפחת כמרים החביאו את בני משפחתי בעליית גג- אימי ואחיי בעוד אבי נשלח למחנה עבודה. אני זוכרת שמכיוון שהייתי עדיין ילדה מאוד קטנה ונוצר חשש שאדבר או אבכה היו קושרים לי את הפה בסמרטוטים כדי שלא ארעיש, שמא הנאצים יגלו את מיקומינו.

אבי חזר ממחנה העבודה חלש ומצולק לאחר שעבד בחפירת תעלות ארוכות ורחבות... כשחזרנו לעיר, שררה בה אנדרלמוסיה שלמה- כל בתי הספר היהודים נסגרו, אחיי הגדולים גורשו מבית הספר ואני שהתקרבתי לגיל הגן- לא זכיתי למסגרת שכזו. יתרה מכך, למדתי וקיבלתי חינוך דתי נוצרי בבית הספר היסודי- הודיתי לישו וצלבתי את עצמי מידי בוקר.


הרוסים כבשו את העיר בה גרנו והיה מאוד קשה להבדיל בין "נאצי רע" לרוסי טוב"- הם היו בוזזים, הורסים, אלימים ושתיינים שחיפשו אלכוהול בכל מקום, היו הרבה הפצצות ומצאנו את עצמנו רצים בגשם, קור ובוץ מחפשים מקלט.

בין השנים 1945-1950 החלו לפעול ברומניה תנועות ציוניות – אחיותי ואחי הגדול היום פעילים בהן ואני נסחפתי אחריהם וספגתי חלומות על עלייה לישראל, שירים בעברית ורצון יהודי- ציוני על ישראל. היה לנו חשוב להגיע לישראל- אחרי שסבלו מהנאצים- קיבלנו את הקומוניסטים ונדמה שרק בישראל יהיה לנו טוב.

בגיל 15 אחותי עלתה על ספינה לישראל. אחרי שנתפסו על ידי האנגלים, ההגעה לישראל התעכבה אולם לבסוף הגיעה. אחרי אחיי האחרים עלו ארצה ואני נותרתי ברומניה עם הוריי. במקביל ביקשנו אישורים לאשרת הגירה שהתעכבה שלוש שנים, ולקחנו חלק בהכשרות- מעין מחנות בצורה ומבנה של קיבוצים כדי ללמוד ולהתכונן לעלייה לישראל, לעבוד בקיבוץ ולבנות את המדינה.


בשנת 1950 עלינו לישראל- הגענו לחיפה ולאחריה לפרדס חנה ושהינו שם במשך כמה שבועות, אני זוכרת שאבא שלי נישק את האדמה ולמרות שהיה חייט במקצועו עבד בקטיף.
מכיוון שלא ידעתי עברית הורידו אותי שתי כיתות ובמשך שני קיצים השלמתי לימודים כך שיצא שעליתי 5 כיתות במשך 3 שנים. כשסיימתי בית ספר יסודי לא היה חוק חינוך חובה ולמרות שאבי רצה שאפרנס גם אני את הבית ואצא לעבוד, בגלל התנגדותם של אחיי הוחלט שאלמד בערבים ואעבוד בבקרים וכך היה- עבדתי בבית מרקחת ובערב למדתי בתיכון בתל אביב.

בשנת 1961 התחתנתי עם סטודנט להנדסה כימית מהטכניון ולאחר מכן התחלתי ללמוד בבית ספר לרוקחות בירושלים ונולדו לי שני ילדים בחיפה. בשנת 1969 בעלי נשלח לאשדוד להקמה של בתי זיקוק ועברנו לגור ברחוב רוגוזין (עד היום באותו הבית) בשנת 1972. בעלי תכנן, הקים וניהל את בתי זיקוק במשך שנים ארוכות עד שיצא לפנסיה.

כשהגעתי לגיל 60 סיימתי דוקטורט והכנתי מחקר בנושא מחלת הסוכרת. המסר שלי לחיים הוא להיות בצד הנותן ולא המקבל- אני מתנדבת באגודה לסוכרת מזה 18 שנים וכן קיבלתי השנה מראש העיר "דר יחיאל לסרי את פרס ההתנדבות".

בסיומו של הערב העניקה אתי אטיאס תעודת הוקרה לד"ר לאה קנטי על עדותה המרגשת: