טקס הזכרון לשואה ולגבורה התקיים הערב בשעה 20.00 בבית יד לבנים באשדוד, בנוכחות ניצולי שואה תושבי העיר, שר התחבורה ישראל כץ, ראש עיריית אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, חברי מועצת העיר, מכובדים ותושבי העיר- בהפקה של תחום הנוער של החברה העירונית באשדוד ובהפקתו המוזיקלית של יוסי עטר.



ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי אמר הערב במעמד הטקס:  

"שלום לְכולם, ניצולי שואה, וּבְני משפחותיהם היקרים, בני הנוער שלנו – צעירי אשדוד היקרים, באנו לְכַאן הערב, כדי להתייחד עם זכרם של אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, אשר נרצחו, על ידי הנאצים ועוזריהם.  קהילות שלמות של בני אנוש- זקנים, נשים וַטף שכּל חטאם היה ... שהם נולדו יהודים.

באנו לְכַאן הערב, מתוך חובה מוסרית עמוקה, לִזכּור וּלהזכּיר, את אשר התרחש לפני קצת יותר מִשבעים שנה. 

- ואנחנו ממשיכים לזכור את חברינו היקרים ממנהיגי העיר שהלכו לעולמם שראו בזכרון השואה שליחות חיים חשובה: אריה קלנג וניסים חדד זכרונם לברכה.    

- שואת העם היהודי הייתה ,ועודנה, האסון  האנושי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. הנאצים, יימח שמם, קַטעו, בְּתכנית סדוּרה, ששה מיליון מִבְני עמינו. המלחמה, הֵמיטה על יהודי אירופה אסון לאומי, משפחתי ואישי.

 - לפני כִּשבועיים קראנו יחד בהגדת הפסח את סיפור המאבק לחופש של עם ישראל. לַרוב, אנו מדגישים בְּסיפור יציאת מצרים, את היציאה הפיזית לחופש – חציית ים סוף, הנדידה במדבר, והכניסה לארץ כנען. אך בצאתנו ממצרים, גם רוח העם היהודי יצאה לחופשי.

מֵעֲבדים –הפכנו לִבְני חוׂרין, מִבּודדים– נִהְיֶינו לְאומה מאוחדת.

- רוח העם, עמדה במבחן גם לאורך מאורעות השואה. בְּעולם שֶבּו רֶצַח- הפך לְנורמה, וּמעשי זוועה - הפכו לְמַחַזות יום-יומִיים, היו רבים מבני עמנו, שהפגינו תעצומות נפש מעוררות הִשְתַאוּת.

- השנה עומד יום הזיכרון לַשואה וְלַגבורה בְּסימן - הַמאבק לִשְמירה על רוח האדם בִּתְקופת השואה. הרוח, שֶהנאצים בִּמְזימתם הארורה, פעלו לדכֵּא וְלִשבּור ע"י תכנית סדורה וְשִיטַתית, וּבְכַּך ניסו לפרק את כל מִסגַרות החיים - היהודיות, הקהילתיות והמשפחתיות, של יהדות אירופה.

אך גם בַּתקופה הַקשה ההיא, רבים מבני עמנו שמרו על רוח האדם, וניסו להתגייס לעזרת החלשים מהם. לצד הרעב, ההשפלה והבידוד, התקיימו בַּגטאות מפעלי סעד וּגְמילות חסדים, ניתנו שירותי רפואה, ואף התקיימו פעילויות חינוך ותרבות. 

||  במקומות בהם אבדו בני האנוש, לא אבדה האנושיות. ||

- ב-1941 נרצחו על ידי הנאצים 40,000 יהודים בווילנה שֶבליטא. 20,000 מחברי הקהילה שנותרו בַּחיים, הועברו לגטו.

אך הגרמנים טעו בְּחישובם, וְסַברו, כי רק חַמִישַה עשר אלף יהודים נותרו בחיים. וּלפי נתון זה, חילקו הנאצים תעודות למזון. וְכַך, גם בעת מחסור ודוחק קשה מנשוא, התקיימו בחשאי, במשך שנים, 5,000 יהודים, קשישים נשים וטף, ממזון שניתן להם על ידי אחיהם ואחיותיהם בגטו.

- השמירה על רוח האדם לא התבטאה רק בהגנה על ערכי המוסר בַּיחסים בין אדם לחברו, כי אם גם בַּרַצון לשַמֶר את חיי הרוח התרבות והחינוך המשותפים.

וְכִֵך, הִפעילה הקהילה היהודית בגטו ספרייה, אשר השׂכִּירה ספרים בַמחתרת, בניגוד לִפְקודות הנאצים. עבור יהודים רבים, שימשה אותה ספרייה מפלט מן המציאות הנוראה.

מרישומיה, אשר התגלו לאחר המלחמה, עולה כי דווקא בתקופות בהן התרחשו הַאַקְציות, בהן רוכזו היהודים לקראת העברתם לַמחנות, כמות הספרים שהושאלו לתושבי הגטו עלתה בעשרות אחוזים.

|| זוהי הוכחה נוספת לרצון הטבעי והאנושי, לשמר את חיי הרוח והקהילה, גם כאשר החורבן קרב וּבָא. ||

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם והתגלו ממדי זוועות הנאצים, השואה הפכה לסמל בינלאומי לִיְכולת האדם לאבד כל זכר, לצלם אנוש.

רוח האדם, באשר הוא אדם, אבדה, כאשר הפשיטו הנאצים מהיהודים את אנושיותם והפכו אותם למספר שֶטבוע לַנצח על הזרוע.

- אך אל לנו לשכוח, כי גם בַּשעות החשוכות ביותר של האנושות, קמו אנשים שפעלו אחרת, העמידו את חייהם בסכנה, וּפְעולותיהם מהדהדות עד עצם היום הזה.

על כן, אנו מצוּוִים, לִזכּור וּלְהזכּיר, את גבורתם של בני עמינו וְחַסידי אומות העולם, אשר לא פשטו מעליהם את ערכי המוסר והאחווה האנושית.

|| "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", אמר הלל הזקן, ובכך חינך דורות לאידיאל קשה מאוד להשגה. אידיאל, שעלינו להנחיל לבנינו וּבְנותינו. שֶכֶּן עמינו, לא ויתר על אידיאל זה, גם כאשר היינו על סף כִּלָיוֹן. ||

לעיתים רבות אנו בישראל, מתגאים ביכולתנו להתקבץ יחדיו בִּזְמנים קשים.

כך היה במחנות המוות, במאבק להקמת המדינה ועד לעת הזו.  כך שרדנו את התופת, כך שמרנו על עצמנו כעם, בעולם שביקש, וּלעיתים  - חלקו עדיין ממשיך לבקש, את רעתנו.

|| בְּמַקום בו לא יכל עוד האדם - יכלה הקהילה. בְּמַקום בו רוח היחיד עומדת בפני חורבן,

רוח העם ניצבת כחומה. ||

את המורשת הזו, עלינו להעביר הלאה.

לצד ניצולי השואה, נמצאים אתנו כאן היום גם בני נוער וְתושבינו הצעירים.

עליכם, דור העתיד של אשדוד וְשל מדינת ישראל, מוטלת החובה, וגם הזכות, להעביר את אותה - רוח העם - לַדורות הבאים.

"כוחנו באחדותנו", אינה אימרה נְבוּבה, כי אם עובדה קיימת אשר מוכחת, פעם אחר פעם, לאורך  ההיסטוריה של עמינו. עַם שקם מאֵפֶר השואה, והפך שוב, לעם חופשי בארצו. אומה שמצליחה להתאגד יחדיו ומתגברת על מתקפות של אלפי טילים על ערינו, אומה שמצליחה להביא עוד ועוד יהודים -  מצרפת, מאוקראינה, מאתיופיה ואפילו מתימן -

שאינם מרגישים בטוחים בארץ הוֹלדתם ורוצים לַשוב לְמולדתם. 

בִּשעות הקושי, אנו מצליחים להתגבר על המחלוקות בינינו, וְלעמוד כגוף אחד אל מול האתגרים אשר ניצבים לְפִיתחנו.

אך עלינו, כעם חפץ חיים, לשמור על אחדותו של העם, גם ברגעים בהם החרב לא מונחת על צווארנו. מחלוקות, הן חלק בלתי-נפרד מאורח החיים הדמוקרטי בְּמדינת ישראל. 

עם זאת, אַל לנו לִשכּוח, בלהט הוויכוח-  האישי או הציבורי, כי אנו עם אחד, אשר הצליח לשרוד, יחד, את הבלתי-ייאמן.

בשעה זו, נרכין את ראשנו, ונתייחד עם זכרם של ששת המיליונים שאבדו לעם היהודי, לפני למעלה מִשבעים שנה.

וְיחד, כִּבְכל שנה, אנו מתחייבים לִזְכּור וּלְהזכּיר, וּלְהעביר לדורות הבאים, את זִיכְרון השואה וְקורבנותיה.

יהי זכרם של הנספים ברוך,

ושמור בליבנו לנצח ... נצחים.