סיפור לשבת: הזמן לא עוצר
ברנדה אזרצקי
18.12.15 / 12:23
להאזנה לתוכן:
סיפור לשבת והפעם-
הזמן לא עוצר, אנשים מתקדמים ולפעמים הדבר הכי לא צפוי יהיה בדרכך.
קראו לה הילה, וכמו שמה, הייתה סביבה הילה מדהימה של אושר, רוגע ואהבה.
הכרנו בכיתה י"א ומאז לא נפרדנו. עברנו ביחד את כל הרגעים הכי יפים, הכי משמעותיים בגיל שלנו. אני הייתי ממש טוב בלימודים, חנון בלי מאמץ, והילה.. התקשתה הרבה יותר.
"יפה שלי, את באה אליי ללמוד להיסטוריה?"
"לא" אמרה בקול מצטער ועצוב "אני חייבת לבשל ולסדר את הבית ואבא שלי מגיע ממש עוד מעט, אני רוצה שהכול יהיה לו מוכן."
בשלב הזה, כבר התעצבנתי, להורים שלה לא אכפת מהעתיד שלה?
"אבל הילי, ההורים שלך יבינו. זו הבגרות שלנו, לא תהיה לך תעודה, ואז גם לא מקצוע ואז גם לא עתיד! אני לא מוכן שתנקי בתים כל חייך"
היא השתתקה לרגע, כאילו דמיינה את העתיד הזה בראש ואמרה "אתה חייב להבין ואני חייבת לנתק."
להילה היו ארבעה אחים, ושני הוריה עבדו קשה- בוקר ולילה, על מנת לפרנס אותם. לא היו אצלה סיפור של כעס או אלימות, זו הייתה משפחה אוהבת וחמימה וגם קיבלו אותי בחיבה רבה, אבל הילה תמיד הרגישה- שבתור הבכורה- היא צריכה לעשות כל מה שהיא יכולה, גם אם זה בא על חשבון הדברים החשובים שלה.
התיכון הגיע לסיומו, והילה יצאה, כמובן, בלי תעודת בגרות.
"זה בסדר מאמי, נתגייס ואני אשלים הכול, הצבא עוזר."
אבל הילה לא התגייסה, למרות התוכניות הזדוניות שלנו לשכנע את קציני המיון לשלוח אותנו לאותו בסיס בחיל האוויר שנוכל כל היום לשחק במטוסים ביחד, הילה נשארה באשדוד לעשות שירות לאומי.
"אני חייבת להיות קרובה לבית, אני לא יכולה לעזוב אותם."
אחרי חצי שנה בצבא, הרגשתי כאילו עיניי נפקחו. אולי זה היה מה שאבא שלי אמר, או מה שראיתי בסביבה שלא הכרתי קודם, אבל החלטתי שהילה היא לא מספיק בשבילי. לא מספיק שאפתנית, לא מספיק חכמה, לא מספיק ממוקדת. אני לא רוצה אישה שכל היום תשב בבית או בבית הוריה ואני אעבוד ואחזור לבית של אישה מותשת. לא מתאים לי.
ביקשתי מהילה שתפגוש אותי בפארק בורדו בערב, בספסל שתמיד היינו יושבים בו.
"שלום חיים שלי, איך היה השבוע בבסיס?"
"הילה, אנחנו צריכים לדבר."
"וואו, זה נשמע לא טוב. מה קרה? שולחים אותך לעזה עם מטוס? שכחת להבריג משהו ותהיה בריתוק חודשיים? מה שתגיד, אנחנו יכולים להתמודד עם זה ביחד."
"אני לא רוצה יותר להתמודד ביחד."
"מה זאת אומרת? אני לא מבינה, אתה יודע שאני כאן איתך כל הזמן, לעזור בהכל, במה שתצטרך. בנוסף, יש לי בשורות שממש ישמחו אותך"
" אני לא רוצה שתעזרי יותר! די הילה, את לא רואה שאת מזניחה את עצמך? מה ייצא ממך בסוף? את תנקי בתים של עצמך ושל אחרים, את תמכרי בדוכן בשוק, מה יהיה איתך? לא רוצה להיות עם אישה כזו בלי שאיפות!"
"מה הבעיה עם המקצועות האלו? ויש, יש לי שאיפות."
הבנתי שהגזמתי ברגע שההילה של הילה נצבעה בכחול נוגה. היא כבר לא שמחה, מקפצת ומאושרת וכל האנרגיה שלה כבר לא נמצאת. הכאבתי לה. אבל לא יכולתי יותר לשקר לעצמי.
"הילה, זה נגמר."
השנים עברו, השתחררתי, עשיתי את הטיול הגדול שלי ונרשמתי ללימודי רפואה. מדי פעם הילה הייתה קופצת לי למחשבות, אבל שכנעתי את עצמי שוב ושוב שזו הייתה ההחלטה הנכונה, שהיא הייתה כמו אבן שמושכת אותי לטביעה.
התקבלתי להתמחות בבית חולים, הגעתי כולי נמרץ ומאושר להתחיל.
"אוקיי היי, אני המתמחה הראשית שלכם- שאלות, טענות, בקשות, הכל אליי. בואו נלמד הכל ביחד ונהיה הרופאים הכי טובים שיכולים להיות."
היא הייתה מתולתלת, גבוהה, שחומה ויפייפיה. הילה.
כל הלחץ דם ירד לי והבנתי את הטעות שעשיתי.
"רציתי לספר לך באותו לילה, שבשירות עוזרים לי עם השלמת הבגרויות וקיבלתי מלגה ללימודי רפואה. אבל אתה היית עסוק כל כך בעצמך- ולא הבנת שאני יכולה רק לעלות אותך למעלה. ועכשיו, אתה ממש מתחתיי. תתנהג יפה, אני אוהבת להעיף מתמחים לנקות גופות."
החיים ממשיכים, ואנשים משתנים, כל אחד יכול להגיע לאן שירצה, אבל אם אתה בוחר לסלק אותו מחייך ולא לתמוך בו היום, אל תשכח שאולי תצטרך את התמיכה שלו מחר.
שבת שלום.
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
