נאום ראש העיר אשדוד:

לפני מספר ימים קראנו כולנו בהגדה של פסח "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ,הגרסה של תקופתנו מחייבת אותנו לחשוב, כאילו אנו כולנו היינו שם, בגיא ההריגה. מי שיש לו קרובים ניצולי שואה, חש זאת באופן מוחשי יותר, אך גם מי שסבור, שאין הדבר נוגע לו, חייב לזכור כי הנאצים, תכננו להשמיד את כל היהודים במסגרת  "הפתרון הסופי".

במזימתם הארורה, הנאצים יימח שמם, הגיעו אף לצפון אפריקה ומשם נשלחו יהודים אל מותם במחנות ההשמדה,  ורבים מיהודי צפון אפריקה, נורו למוות בצעדות, כאשר הם נושאים על חזם את הטלאי הצהוב.

- לכן, התובנה העמוקה הזאת, שזיכרון השואה נוגע לכל אחת ואחד מאיתנו, לכל יהודי באשר הוא, בארץ ובעולם, חייבת להיות תובנה מרכזית בהוויה שלנו. והיא זאת, שעומדת בבסיס ההחלטה מהשבוע האחרון, של משרד החינוך, לְמַסֶד טוב יותר, את המודעות לַשואה ולגבורה, במערכת החינוך כולה, החל מגני הילדים ועד כיתה יב'. כמובן עם הרגישות המתחייבת, מהאופי הריגשי, ויכולת העיכול וההתמודדות, עם המידע והמאורעות הקשים, שמאפיינים כל שכבת גיל.

השנה, עומד יום הזיכרון לַשואה ולַגבורה בסימן גורל היהודים ומצבם בשנת 1944 -  היום לפני 70 שנה.

- בשנה הזאת, שנת 1944, אפשר היה להגדיר את ההוויה והתחושה, בקרב יהודי אירופה, כהוויה ותחושה בין חיסול לבין שחרור.

- כי, איך ניתן לתאר, מהו הפחד הבסיסי, אותו חוו הורים לילדים, ומה שחוו הילדים עצמם? בפחד משתק שהופך לשגרת הַיום, ואליו נלווים -  רעב, קור, ומראות קשים.

- איך ניתן להתחיל. ולתאר את אי הוודאות, ועד כמה זולים הם חיי אדם, כאשר המוות אורב בכל רגע?  איך ניתן להסביר את טלטולי הנפש ,  כאשר היהודים מצאו את עצמם שלא מרצונם, בתוך  מרוץ לחיים או למוות? 

- השפה העברית היא שפה עתיקה ועשירה, אבל אפילו בה, אין מילים מספיק חזקות ועוצמתיות, להסביר ולתאר, את מה שחוו אחינו  בשואה בכלל, ובימים ההם, בשנת 1944, בפרט.

- אלי ויזל,  ניצול שואה וחתן פרס נובל, היטיב לבטא את הקושי הזה, את הקושי לספר ולתאר  את הזוועות במילים. וכך הוא כתב: " כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו, כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס."

1944, היתה השנה, שבה סופה של גרמניה הנאצית, כבר נראה באופק. הצבא הגרמני, ספג  מהלומות קשות בקרבות, ואט אט נסוג  חזרה לגרמניה. שנה שבה, כבר שוחררו, מינסק ווילנה במזרח, פריז ורומא במערב, וחלק מהגטאות והמחנות פורקו. אבל חרף המהלומות הקשות, והקושי הצבאי, נמשך המאמץ להשמדת היהודים, ומכונת ההשמדה הנאצית פעלה במרץ.

 - בשנה הזאת, עוד  נשלחו היהודים האחרונים מיוון, מאיטליה, צרפת, הולנד, סלובקיה וגרמניה, למחנות ההשמדה.

- אבל, הדוגמא הקשה ביותר אולי, להתמדה של האכזריות הנאצית – שלמרות פרפורי הגסיסה שלה המשיכה לפעול, היתה יהדות הונגריה: עד לשנת ,1944 יהודי הונגריה חיו בביטחון יחסי, אמנם תחת הגבלות ועבודות כפייה, אבל ללא מנגנון השמדה.

- השינוי החד, החל עם כיבוש הונגריה במרץ 1944. בחודש מאי החל הגירוש, ובתוך חודשים ספורים נרצחו למעלה מחצי מליון יהודים אשר נשלחו לאושוויץ.   אדולף אייכמן (יימח שמו וזיכרו),  פיקד  באופן אישי על מבצע השמדת יהודי הונגריה.

ומצד שני, במקביל נערכו מאמצי הצלה, כאשר ביוני 1944 יוצאת הרכבת של קסטנר לשוויץ עם 1,685 יהודים שחייהם ניצלו.

ובנוסף פועל "בית הזכוכית" – מפעל זכוכית שבו בעל המפעל בשם פטר וויס, מוביל מבצע זיוף המוני של תעודות, שמביא להצלה של 100,000 מיהודי הונגריה.

-  יהודה פרנקל שלנו, היה בין הניצולים, כילד בין 3 עם בני משפחתו, ברכבת קסטנר, יהודה משמש מזה שנים כיו"ר בית העדות במושב ניר גלים. ובשבוע הבא ייחנך בבית העדות, מיצב חדש וראשון מסוגו, שיעסוק בסיפור של "בית הזכוכית". סגירת מעגל מדהימה המעידה גם על התקומה האדירה שהיתה אחרי השואה, ושיהודה פרנקל ומשפחתו מסמלים אותה.

-  הסיפור הנורא הזה  של יהדות הונגריה, המרוץ הכפול

   הזה, שלא ניתן  לחזות מה יהיה בסופו, חיים או מוות,

   זכה לביטוי "חיים על קו הקץ", כאשר לא ברור איזה קץ

  יבוא ראשון, קיצן של המשפחות, או קיצן של חיות האדם   

  הגרמנים.

-  זה היה גורלן של משפחות יהודיות ב- 1944. וזו היתה  

   מציאות החיים האכזרית, בה הם חיו.

 -  חיים של רדיפה מתמשכת, ושל מאמץ עליון,

   בכל משפחה, יהודית, לשרוד ולגונן על בניה ובנותיה.

-  ובמקביל לכך, בשנת 1944, אנחנו עדים גם לאירועים של

   מרד וגבורה.

-  ביוני 1944, פרסמו שני יהודים צעירים אשר ברחו

    מאושויץ , את מה שקרוי  "הפרוטוקולים של אושוויץ" –

    דין וחשבון מפורט, אשר חשף בפני העולם,  את שארע

    במחנה, ועד כמה הוא היה משמעותי, במכונת ההשמדה

    הנאצית.         

   ככל שהתקדמו צבאות הברית,  נחשפו עוד ועוד זוועות,

   וְעם  שחרור מיידַנֶק, התגלו לראשונה גם תאי גז שלמים.

-  באוקטובר 1944 פוצץ באושוויץ אחד מתאי הגזים . אנשי

   הזונדַרְקומנדו, הקבוצה שעליה הוטל התפקיד הלא אנושי  

   של הטיפול בגופות הנרצחים, הם שפוצצו אותו בחומר נפץ.

  אם כן, הייתה זאת גם  שעתה של הרוח היהודית, הבלתי

  נשברת, העוברת אצלנו מדורי דורות , של מעטים מול רבים.  

-  הַמרד הַזה, וְמרד גטו וורשה המפורסם, ומקרי מרד אחרים, עם פעילות הפרטיזנים הם הסיבה לכך שיום השואה נקרא גם  יום הגבורה, ואלו השורשים מהם צמחו בהמשך, הניצנים של מלחמת העצמאות, ועליהן גם הונחו היסודות ורוח הלחימה של צה"ל .

- והעובדה שאנחנו היום, בשנת 2014, לוקחים את שנת 1944 – אחרי 70 שנה, ומנסים להתחבר רגשית לאירועים שהתרחשו במהלכה, מנסים להתחבר לתחושה שבין חיסול לשחרור, לתחושה שבה חיים על קו הקץ, כל אלה, מטרתן אחת:

להחיות ולהעמיק את הזיכרון, בלב של כל אחת ואחד מאיתנו, המבוגרים ובעיקר בני – הנוער והצעירים.

לקיים את הגרסה של תקופתנו למאמר:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה שם, בגיא ההריגה".

- ובאותה נשימה, לזכור גם את הגבורה והתקומה, לזכור

שיש לנו מדינה משלנו, עם צבא חזק, כלכלה יציבה, רפואה מתקדמת, חיי תרבות ואומנות עשירים. ואם נרצה, אז אשדוד, גם היא סמל לתקומה, ולאמירה הנוקבת לנאצים. כור היתוך של יהודים מכל קצוות תבל, שחיים ביחד ובהרמוניה. וביניהם ניצולי שואה, אשר שיקמו את חייהם מתוך התופת, ובנו כאן את ביתם, עמלו, יצרו, תרמו וחלקם אף תורמים עד היום, ובני משפחותיהם ממשיכים את דרכם, בגאווה ובגַאון. 

-  אחד מהם, מיני רבים, שהלך לעולמו לפני מספר שבועות שלום זֶלְבָּה ז"ל.  ניצול שואה ,  ששרד את מחנות הכפייה פיונקי וסוסַנוׂביץ, ואת מחנות המוות אושוויץ ומַאוטהַאוזן. שלום, נשא על זרועו השמאלית את המספר B-1127 אותו קעקעו הנאצים במחנה אושוויץ, ואשר ליווה אותו עד יומו האחרון.

-  כל משפחתו של שלום נספתה בשואה, והוא עלה ארצה

    לבדו במאי 1948, באוניית המעפילים דוב הוז.

-  שלום לחם במלחמת השחרור, ובשנת - 1960 הגיע 

    לאשדוד ,  ויסד בה את מאפיית מַן – המאפייה הראשונה

   באשדוד.

-  שלום הקים משפחה בישראל, ונולדו לו ארבעה בנים.

    הוא זכה לגדל נכדים ונינים וזו היתה נקמתו בצורר הנאצי

    ששאף להשמיד את העם היהודי.

-   שלום הקפיד למלא את שליחותו כעד, והנחיל לדורות

    רבים את מורשת ההישרדות המופלאה שלו. מורשת אותה

    נמשיך להעביר במיוחד לכם, בני הנוער שלנו, לזכור ולא

    לשכוח, ובעיקר להמשיך ולהבטיח את בניין הארץ ואת

    חוסנה של מדינת ישראל.

-  שבעתיד: שום אוזן לא תשמע  שוב קולות שאי אפשר

    לשמוע, שֶאף עין, לא תראה מראות שלא ניתן לראות,

    שֶאף לב, לא יספוג דברים שאי אפשר לספוג,

    ושֶאף דעת, לא תתמודד עם דברים שאין הדעת סובלת.

    שלא עוד תבוא שואה על עמינו, ועל אף עם מבני אנוש.

-  בשעה זו, נרכין ראש, ונתייחד עם זכרם של ששת

    המיליונים ונִבכֶּה את האובדן הגדול על שיכול היה להיות

   ואיננו עוד.

יהי זכרם  של הנספים בשואה ברוך ושמור בליבנו לעד.

צילום: שמואל דוד