רחל בן משה ז"ל, אשת חסד, הלכה לעולמה לפני כחודש. האישה שישבה שעות בכל יום בסניף הדואר ברובע ב' וקראה תהילים, בין לבין מצאה את היכולת לעזור לאנשים שנקלעו לצרה. רחל הייתה אישה גלמודה וללא משפחה מוכרת באזורינו, אך רבים הכירו את רחל, וכפי שיתברר מאוחר יותר, הם גם העניקו לה את הכבוד האחרון. רחל הייתה אישה מבוגרת, לא הכי בריאה, שתמיד עזרה לזולת, וברגע האמת, כאשר החזירה נשמתה לבורא עולם, הוא החזיר לה על מעשיה בעולם זה.

מעשה הפלא התרחש אל מול עיניו של ידידי אברהם פורגס, מתנדב איחוד הצלה דרום ושעובד לפרנסתו במועצה הדתית באשדוד. הוא מביא לנו את הסיפור המופלא בגוף ראשון, כפי שראו עיניו:
"אני עובד במשרדי הרבנות הראשית באשדוד, ברובע ב', שם אני ממלא את תפקידי במחלקת הכשרות. בבניין זה ממוקם הסניף המרכזי של 'דואר ישראל', כשמטבע הדברים אני פוקד את סניף הדואר בקביעות.

במהלך הזמן הבחנתי באשה מבוגרת שמזדמנת די הרבה לדואר. האשה נראתה מפשוטי העם על פי חזותה, כשפרט למטפחת שהיתה על ראשה לא היה נראה שהיא משתייכת לקהילת שומרי המצוות בעיר, אולם אני שמתי לב שהיא מנצלת את זמן ההמתנה לאמירת תהילים. פרט לכך היתה לי תחושה שהיא אינה מגיעה לדואר לשם ביצוע 'סידורים' אלא לסידורים מסוג אחר.

כך, למשל, הבחנתי ביום מן הימים באברך העומד בתור, בידו החזיק את חשבון החשמל שאותו ביקש לשלם. האשה שהיתה שקועה בספר התהלים ניגשה אליו לפתע ושאלה אותו: האם אתה אברך? האברך המופתע ענה בחיוב, ואז שאלה אותו האשה מה מעשיו במקום. 'אני צריך לשלם את החשבון', ענה לה מופתע. אם כך, הגיבה האשה, חבל על הזמן שלך, חזור לכולל ואני אשלם את החשבון, מכספי.
לא היתה זו הפעם היחידה שהבחנתי במעשיה. בפעם אחרת היה זה זקן מסכן שניכר היה שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. גם במקרה זה הפתיעה אותו האשה שלא הכירה אותו כלל, והיא שילמה את חשבון החשמל שלו. אט אט נודע לי שזהו דרכה מאז ומתמיד. היא נהגה לחפש אנשים שהיו זקוקים לעזרה והשתדלה לעזור להם, פורעת את חשבונותיהם או מעבירה לידיהם סכומי כסף, הכל בהשקט ובהצנע בלי שהסובבים אותה ישימו לב למעשים המתרחשים להם באופן קבוע. מאחר והיא התגוררה באיזור ב', איזור המזוהה עם בעלי המעמד הסוציו אוקונומי הנמוך, לא חסרו אנשים ומשפחות שנעזרו על ידה. 'היה זה אפוא 'ארגון חסד' של אשה אחת, רחל בן משה שמה.

במשך הזמן יצרתי עמה קשר. שאלתיה במה היא עוסקת והצלחתי לחלץ מפיה שהיא מארגנת מספר שיעורי תורה שאותם יסדה מכספה, וזאת בנוסף ל'מעשי צדקה קטנים' כדבריה שהיא נהגה לעשות, בכוחות עצמה ומיוזמתה. מאז שיחתי עימה, כאשר הזדמנתי לדואר, התבוננתי בה ובכל פעם נפעמתי מה'תגליות' שהצלחתי לעלות עליהן. מעשי צדקה שנעשו כבדרך אגב, בטבעיות ובלי שמישהו יעלה בדעתו את העזרה שנעשתה.

כשבוע לפני חג הפסח האחרון, תשע"א, הזדמנתי שוב לדואר. עמי בתור המתין ר' אריה פור, מנהל בית העלמין באשדוד. ר' אריה, איש חסד בזכות עצמו, הגיע במטרה לשלם עבור תכריכי פשתן שרכש עבור נפטר שאמור להיקבר באותו היום. מסתבר שככה זה עובד: משלמים עבור התכריכים בדואר, ואת הקבלה מגישים לאחר מכן במשרדי הח"ק. זהו ההליך.

תוך כדי ניגשת אליו רחל , שכפי הנראה פיתחה חושים מחודדים למעשי חסד, והיא שואלת אותו למעשיו במקום. ר' אריה ענה לה לתומו שהוא הגיע לשלם עבור תכריכים לאדם שהלווייתו מתקיימת היום. רחל שומעת ומיד שולפת מארנקה 300 שקלים ומוסרת לר' אריה. "קח", היא אומרת לו, "ותקנה בכסף זה עוד תכריכים מהודרים. כשיגיע מישהו שיהיה ראוי לתכריכים המהודרים, השתמש לשם כך בתרומה זו", אמרה לר' אריה המופתע ויצאה מהדואר. ואני עומד מהצד, כדרכי, מאזין ומשתאה. פעמים רבות יצא לי לראות את מעשי צדקתה, אך תרומה לתכריכים? זו היתה הפעם הראשונה.

חולפים מספר ימים, ובערבו של חג הפסח, ליתר דיוק ביום בדיקת חמץ, פולטים מכשירי הקשר שלנו קריאה דחופה: אשה מבוגרת אינה עונה בביתה וקיים חשש לחייה. אני שנמצא בקירבת מקום יוצא בדהרה לכתובת שנמסרה, ומגיע יחד עם כוחות המשטרה וכיבוי האש. השכנים כבר מתגודדים ליד הדלת ומספרים שהאשה אינה יוצאת מביתה מספר שעות ושהם רגילים לראות אותה בשכונה, היא אינה מגיבה מה שמעלה את החשש שמא היא נפגעה. לאחר שהבית נסרק מכל עבריו ואנשי המשטרה התקשרו שוב ושוב לביתה ולמספר הטלפון הנייד שנמסר בידי השכנים, התקבלה החלטה שהאשה בפנים וכי יש לפרוץ לביתה. הדלת נפרצה בידי כוחות הכיבוי, ואנשי 'איחוד הצלה דרום' ואני בתוכם, שועטים פנימה.

בפנים אנחנו מוצאים את האישה עליה דיווחו השכנים, זוהי רחל שנמצאת מוטלת על הרצפה, ללא דופק ונשימה. ניסינו לבצע החייאה, אך המאמצים לא צלחו, בסופו של דבר קבע רופא מד"א מוות והגופה פונתה.

התקשרתי מיד לסניף הדואר הקרוב שם עדכנתי את מנהלת הסניף, שהיתה מודעת אף היא למעשיה של רחל, ובקשתיה כי תדאג לסידורי הלוויה וכן תנסה לאתר את קרוביה של האשה. אולם, התברר שרחל גלמודה, ללא קרוב ומודע. היא לא נישאה מעולם, ולמעט אח המאושפז בבית אבות במצב סיעודי קשה אין לה כל קרובים שידאגו לה.

אך כנראה שלא הייתי היחיד שהיה מודע להיקף מעשיה. בבית ההלוויות באשדוד גיליתי ציבור גדול של מלווים, כאשר תוך כדי המתנה נחשפתי לסיפורים רבים שיכלו למלא ספר. מסתבר שהאשה היתה גומלת חסד בגופה ובמאודה, שזכתה להחיות עם רב כפשוטו.
מתברר שהיא זכתה לדאוג גם לעצמה. לפני הלוויה התקשרתי לר' אריה פור, מנהל בית העלמין, ושאלתיו אם הוא זוכר מקרה שבו אשה תרמה סכום כסף עבור תכריכים מהודרים, למקרה שלא יהיה מי שישלם עבורם. ר' אריה השיב בחיוב, המקרה הרי אירע כמה ימים קודם לכן. "ובכן", אמרתי לו, "התכריכים הללו נקנו על ידי האשה - ועבורה..."

אני מספר את הסיפור שהייתי עד לו אישית, כדי לגלות שגם היום ישנם יהודים של חסד העושים מעשי חסד לשם מצוות חסד, באין רואים ובלי שיבקשו ליהנות מפירות המעשים. בזאת אבקש מאלו שנחשפו לסיפור להדליק נר עבור האשה הגלמודה מרת רחל בת שיינדל איטה, שיהיה לעילוי נשמתה של האשה. רצה הגורל והיא לא השאירה אחריה דור, אך זכתה להשאיר את מעשיה הטובים. יהי זכרה ברוך".