החלום של שימי בן ה-3 מאשדוד, שנמצא בימים אלו בבידוד בית לאחר שמספר בני משפחה אובחנו כחולי קורונה, היה בסה"כ לראות את משאית האשפה שעוברת מידי בוקר ברחוב, אלא שבגלל שאינו יכול לצאת מהבית נמנע ממנו לראות אותה בימים האחרונים.

השכנה שנחשפה לצערו של שימי מאמו, פנתה לעיריית אשדוד וסיפרה להם על כך. מנהל אגף תברואה, פיקוח וחניה בעירייה מיקי אסולין מיד התגייס למשימה ביחד עם כל עובדי האגף וצביקה קוזיקרו סגן מנהל האגף דאג לתזמן את המשאיות ולקשט אותם ביחד עם עובדי הניקיון.

מקושטות בבולנים, נכנסו הבוקר (ג') המשאיות אל הרחוב והפתיעו את שימי שצפה בהם נרגש מחלון הבית. הפתעה נוספת חיכתה לשימי מעובדי הניקיון - משאית צעצוע הדומה למשאית הניקיון.

במכתב תודה ששלחה לעיריית אשדוד, האימא מספרת על השתלשלות האירועים:

"שימי הוא הילד הכי מתוק בעולם. ילד בן 3 שאוהב את הגינה, אוהב לרוץ אחרי יונים, אוהב ללכת למכולת ולסחוב הביתה קופסת איגלואים. ילד שחלק גדול מסדר יומו הוא לתכנן ולהתכונן לצאת, לטייל ולרוץ. לבוא וללכת. לחזור ושוב לבקש ולחכות לסיבוב אופניים סביב הבניין.

והנה הגיע שגרת הקורונה שהושיבה אותו בבית לימים ארוכים. שימי התגעגע קשות לשגרה והנה, עם חזרתה וההתרגלות מחדש לגן ולגינה, הודענו לו יום אחד, תקשיב חמוד, יש שינוי בתכנית. האחות הגדולה ואנחנו ההורים יצאנו חיוביים בבדיקת קורונה. אי לכך נכנסת המשפחה כולה לבידוד עד לזמן בלתי ידוע.

שימי החמוד לא הבין את פישרו אבל דבר אחד הוא הבין, התחביב של המעקב אחרי ה"אוטו מטאטא" כרגע לא רלוונטית ועל זה הוא לא מסכים לוותר. שימי אוהב מאוד את האוטו וכל הנלווה אליו. הוא אוהב מאוד לראות את האוטו פח הזבל מרים את הפח התת קרעי ומרוקן אותה.

העניים שלו נוצצות בכל פעולה שקשורה אל נקיון הרחוב. הוא אוהב לראות את הרחוב מתנקה בשואב ענק עצום ורעשני והנה, שימי סגור בביתו. כאימא, לא מצאתי לו תנחומים בחסר המסוים הזה אבל כל רעש שמזכיר את רכב ששיך אל הקלאב הזה, הטיסו אותנו אל החלון לראות האם ההתרגשות אמיתית או אשליה שמיעתית.

הסביבה והמשפחה הייתה תומכת ואדיבה במיוחד. הורידה פחים, יצאו לקניות שלחו פינוקים וניסו ככל יכולתם להקל עלינו את התקופה. יום אחד אני מקבלת טלפון משכנה ששאלה לתומה, מה עוד היא יכולה לעזור לנו? טכנית או מוראלית.

באותם דקות הייתי עם שימי בחלון. שימי הצטער כל כך לראות שהוא פספס את האוטו פח הזבל. בזמן רגיל הוא היה מושך אותי למטה למרדף אחרי האוטו הקסום אבל עכשיו, הוא תלוי בגודלו של החלון. כמה אופק הוא מספק לו...שימי התחנן שנזרוק לכלוך מהחלון כדי שהאוטו יבוא לאסוף אותם כאן וכך הוא יזכה שוב לעקוב אחרי הפעילות המרתקת הזאת.

שיתפתי את השכנה בצערו והשכנה הודיעה לי נחרצות שהיא הולכת להביא אותם לרחוב חזרה. צחקנו ונפרדנו. למחרת אני מקבלת טלפון מעריית אשדוד. האנשים רציניים לגמרי, לקחו על עצמם פרויקט לבוא לשמח את שימי המבודד.

אם לא ההצהרה של השכנה הייתי חושבת שמישהו עובד עלי. זה היה נשמע יותר כמתיחה אבל הקול היה אמין לחלוטין והתרגשתי מאוד. הערתי את הילדים שלא האמינו למשמע אזניהם.

למחרת קיבלתי שוב טלפון מהעובד עירייה שהם בדרכם אלינו כדי לחשוב על פעילות מעניינת, הדרכנו אותם מהחלון והם הופיעו יחד עם המנהל. עובד נוסף עם אופנוע. עובד נוסף עם רכב נפרד וכמובן משאית האשפה. שעה ארוכה תכננו יחד איך אפשר להחנות קרוב אלינו, שחוטי החשמל לא יפריעו ע"מ להעלות לנו שי דרך הכף של המשאית..

בסופו של התכנון הם העלו והורידו את הכף לקול צהלת שלושת הבנים שלי ואנחנו ההורים עדיין משפשפים עיניים. האם זה אמיתי?"