מסיבות אישיות, אברהם פורגס לא הצליח להתנדב בחדר המיון ובמחלקת הקורונה באסותא - היום הוא שב לאחר תקופה של העדרות, סייע לבני משפחה מודאגים של חולים במחלקה ואפילו דאג למשלוח של מנת שקשוקה לאחד המאושפזים שנפשו חשקה בכך.

יומנו של מתנדב במחלקת כתר קורונה באסותא אשדוד:

"כבר תקופה שלא התנדבתי במיון. מזג האוויר, מצב הרוח והצינון החולף, כמו גם מצבו הרפואי של אחי (שיהיה בריא) גרמו לכך שלא עשיתי משמרת בשבועות האחרונים

היום בשעה טובה, ולאחר תאום מראש חזרתי. המיון היה רגוע יחסית לתקופה האחרונה, מצאתי את ידידי עו"ד אופיר לסרי שמתנדב קבוע בכל יום חמישי.

התחלתי את הסיבוב בחדרים על מנת לוודא אם יש מישהו שרוצה עזרה, שתיה או שיחה. יש עזרה שהיא לא רפואית, אבל שווה לא פחות - לפעמים זה להביא שמיכה, לפעמים להקשיב לשיחה.

מצאתי שם חבר קרוב שנמצא עם אבא שלו. אתם יודעים שאישפוז ממש "משגע" את סדר היום? פתאום צריך לעזוב הכל, והחיים בחוץ ממשיכים, אבל קודם צריך לדאוג למאושפזים.

בקיצור, לאחר שראיתי שאין לי יותר מידי מה לתרום במיון (תמיד יש מה לעשות וללמוד), פניתי בשאלה למחלקת קורונה אולי הם צריכים עזרה.
קיבלתי תשובה שכן.
אומנם מבחוץ המחלקה לא מפחידה כמו בעבר, אפילו המיגון הרבה פחות מסיבי - זה כבר לא כספת, לא דלת בתוך דלת ושמירה.

מצאתי את חמיו של אחד החברים בחוץ, הוא סיפר שאמא שלו בפנים. ראיתי בני משפחה שרוצים להכניס חפצים, ראיתי שיש עומס על האחיות אז החלטתי להיכנס פנימה.

לקחתי את המשלוחים מהמשפחות, עשיתי סיבוב במחלקה לראות איפה הפינה חמה עוד לפני שאני מציע שתיה חמה.

נכנסתי לחדרים. בחדר הראשון כבר נתקלתי באח שהיה צריך עזרה בפתיחת ווריד, בהסתכלות על מסך המדדים אני מבין שיש כאן מצב חרום קיצוני, אני מבין שאנחנו רגע לפני החייאה. רואים את קצב הדופק שיורד, את קצב הנשימה והסיטורציה.

זה החזיר אותי לתקופה של "הימים הטובים", של העומס והלחץ במחלקת קורונה.

פתאום יש פרופורציה למאושפזים במצב קשה, למונשמים.

כך גם בחדרים אחרים, אני רואה אנשים כבויים, חלקם מחוסרי הכרה, חלקם מונשמים וחלקם דווקא משתפרים.

משפחות המאושפזים מחוץ למחלקה מחכות לכל בדל מידע.

העומס על הצוות הוא גדול.

וזה הצד השני של הקורונה שמסתובבת בכל פינה, הרבה אנשים מצליחים להתגבר בלי נזק מיותר - אבל יש כאלו שלא ישרדו.

רק בריאות."