יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה מצוין מידי שנה ביום ירושלים לזכר כארבעת אלפים מיהודי ביתא ישראל שמתו במהלך המסע ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים. אמש (ד') באשדוד ציינו את היום החשוב והמרגש בטקס מצומצם על פי הגבלות ההתקהלות בשל המאבק בקורונה.

"סיפור המסע של קהילת ביתא ישראל לירושלים, מרגש אותי עד עומק הנשמה, בכל פעם מחדש" - אמר חבר המועצה מאיר אברז'ל, "החוזק שיש בבחירה לשמור על קהילה יהודית במשך אלפי שנים בגלות, הגבורה שיש ביציאה למסע יציאת מצריים בת זמננו, אל תוך המדבר והכוח שיש בעמידה מול הזוועות כשבלב מקננת התקווה להגשים את החלום ולהגיע לירושלים".

"סיפור גבורתם של קהילת ביתא ישראל ראוי שיהיה חלק מתוכנית הלימודים בישראל" - הוסיף, "כחלק מנרטיב החלוציות הישראלית ובניין העם היהודי. בזכותם. יהי זכרם ברוך בצרור החיים".

מסעם המטלטל של יהודי אתיופיה אל הארץ המובטחת והתלאות בדרך

בשלהי שנות השבעים החל גל עלייה מאתיופיה, כאשר יהודים מקהילת אתיופיה יצאו לדרך העלייה לישראל. אלפי יהודים יצאו ברגל מכפריהם באתיופיה, תוך שהם מתחזים לפליטים, מערבה אל מחנות פליטים בסודאן. משם הוסעו הפליטים לחרטום בירת סודאן, הוטסו למדינה אירופאית ומשם לישראל.

פליטים אחרים הובאו לחוף הסודאני של הים האדום ונאספו משם על ידי כלי שיט של חיל הים, או הוטסו על ידי מטוסי חיל האוויר ממנחתים שהוכשרו במדבר הסודאני.

בשנים 1984 ו-1985, התרחש מבצע משה כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לבין סודאן, איפשרה סודאן מעבר יהודים דרכה לכיוון שדה תעופה ממנו הוטסו לבריסל ואז לישראל.

לאחר שעלו בדרך זו כ-8,000 נפש, הודלף לעיתונות על קיום המבצע וכתוצאה מכך ביטלו הסודאנים את הסכמתם לנחיתת מטוסים בתחומם. בנוסף למאות רבות ששהו בסודאן בהמתנה לתורם, אלפי יהודים שלא ידעו על הביטול היו כבר בדרכם מאתיופיה לכיוון סודאן.

מאחר שהיהודים לא הכירו את הדרך, הם רכשו את שירותיהם של מורי דרך שלפעמים נטשו אותם בדרך אחרי שנטלו את כספם, לפעמים תוך כדי שיתוף פעולה עם שודדים ששדדו את רכושם של הפליטים והרגו בהם.

בסיוע מורה הדרך הם נאלצו ללכת ברגל, במסלול הררי ובמסלול מדברי קשה ורבים מתו בדרך מתשישות, מרעב, וממחלות וכן היו שנרצחו על ידי שודדים או חיילים סודאניים. היהודים שמתו בדרך לא זכו לקבורה מחשש לחייהם של מי שניצל. 

בסודאן, במחנות אליהם הגיעו, לא היה מספיק מזון, לא תמיד היו מים ראויים לשתייה, לא היה טיפול רפואי נאות והפליטים היו חשופים להתעללות החיילים והשומרים הסודאניים. רבים מתו במחנות ממחלות ומגיפות, מצמא ורעב ואף התאבדו - חלקם נשים שנאנסו ולא יכלו לשאת את הבושה. כמו כן, במחנות לא נערכה קבורה על פי המסורת היהודית. חלק מאלו שהצליחו להגיע לסודאן, גורשו חזרה לאתיופיה ונאלצו לעשות את כל המסע המפרך חזרה לביתם.