"שמי ד"ר נוי כהן-רונן, רופא מלר"ד ילדים בביה"ח הציבורי אסותא אשדוד.

שירתי כנווט קרב בחיל האוויר במשך 26 שנים.

נשוי לאורית שהיא בת שכולה, אביה אילן רונן, היה קצין בלהק ציוד בחיל האוויר, אילן היה מהנדס והיה חלק מהצוות שבנה ותחזק את מערך המכ"מים בחיל, הוא נפטר במהלך שירותו בקבע כשאורית הייתה בת חצי שנה. שם המשפחה "רונן" צורף לשם משפחתנו לזכרו.

במהלך השירות הצבאי איבדתי 4 חברים תוך 4 שנים ומאז, הימים לפני יום הזיכרון קשים עבורי מאוד, ומלווים בשאלות ותהיות של למה הם? האם המחיר שווה? למה לא אני? כל שנה אחרי פסח, לקראת יום השואה ויום הזיכרון העצב חודר ללב והמחשבות לא פוסקות.

החוויה הראשונה של שכול בצבא הייתה בערך שנה לאחר שהתגייסנו, בזמן שהייתי בקורס טיס, חברים שלי מהיסודי והתיכון, נהרגו באסון צאלים ב'.

שמרי שפרן, לוחם בסיירת מטכ"ל, בן 20 בנופלו. בן היישוב נצר סירני. למדנו יחד בביה"ס היסודי, הוא היה בחור מאוד מוכשר. היינו ילדים מאוד תחרותיים ובהמון דברים התחרינו וזה חיבר בינינו. בתחילת הצבא שמרי ואני השקענו מאוד בלהפוך ללוחמים ופחות שמרנו על קשר.

יחד עם שמרי שירת אלעד שילה, קצין בסיירת מטכ"ל, בן 20 בנופלו. בן קיבוץ גבעת ברנר. אלעד היה הבחור הכי יפה, הכי חזק והכי חכם בשכבה. כזה שהבנות היו רוצות להיות איתו והבנים היו רוצים להיות שכמותו. בתאריך ה-5/11/1992 קרתה תאונה במהלך תרגול מבצעי במה שנקרא לימים "אסון צאלים ב'".

אלעד ושמרי נשארו בני 20, זכרם הולך איתי בכל שלב בחיים.

בשנה שלאחר קורס הטיס איבדתי 2 חברים מהקורס בתאונות אימונים. סרן דני אוברסט, בן 22 בנופלו, בן העיר בא אני עובד היום - אשדוד. דני, ילד מוכשר, חריף, חכם וצנוע נהרג מספר חודשים אחרי סוף הקורס באימון קרב אוויר.

החבר הנוסף מהקורס הוא סרן שמוליק בן גרשון, בן 21 בנופלו, בן העיר ירושלים. היה איש שקט, רגוע עם שלווה יחד עם פרפקציוניסטיות. שמוליק נהרג בתאונת מסוק, בפלמ"חים באותה תקופה.

אובדן של חברים לנשק וחברי ילדות השפיע על המשמעות והחשיבות של השירות בצבא ועל מקומנו בארץ הזאת. אני זוכר כל השנה אבל בעיקר בימים הללו את האנשים שהם היו. בזכות כל אחד מהם ולזכרם אנחנו צריכים להיות טובים וראויים לחיים פה".

יהי זכרם ברוך.