המסר המרגש של מורן, טכנולוג רפואי עם שיתוק מוחין מאשדוד: "הכי חשוב להאמין בעצמך"
03.12.20 / 15:56
מחלת הצהבת בה חלה כשהיה תינוק גרמה לו לחירשות ולשיתוק מוחין, אבל מורן בן אטב בן ה-33 מאשדוד לא וויתר ולמרות המכשולים והאתגרים שעמדו בפניו הוא סלל את דרכו מעלה אל עבר תפקידו כטכנולוג רפואי בחדר ניתוח בבית החולים איכילוב. בפוסט מרגש הוא מספר על האתגרים שעמדו בפניו וחושף את סיפורו: "בחרתי להתעמת עם הפחד של השוני ולא לפחד ממה שאחרים חושבים עליי"
מורן בן אטב בן ה-33 מאשדוד, בפוסט מרגש, חושף את סיפורו האישי כמי שהצליח למרות האתגרים והמכשולים שהציבו בפניו שיתוק המוחין והחירשות שנגרמו לו כתוצאה ממחלת הצהבת בה חלה בינקותו, להגשים את מבוקשו להיות טכנולוג רפואי בחדר ניתוח בבית החולים איכילוב.
וכף הוא כותב:
"היי, שמי מורן בן אטב בן 33 מאשדוד. טכנולוג רפואי בחדר ניתוח. הסיפור שלי מתחיל קצת אחרי הלידה. כמו רוב התינוקות שחוטפים צהבת, חטפתי אותה קשה במיוחד וכתוצאה ממנה נפגע גרעין המוח שלי שגרם לחירשות ולשיתוק מוחין.
רציתי להוכיח לסביבה שהם טועים, בחרתי להתעמת עם הפחד של השוני ולא לפחד ממה שאחרים חושבים עליי כמו למשל שרכשתי מיומנות של קריאת שפתיים כי ידעתי שהסביבה לא יודעת שפת הסימנים וכך אוכל להיטמע בקרבת אנשים רגילים. לצערי, כיום בתקופת הקורונה, בגלל שנדרשים להיות עם מסכה כל הזמן זה נהפך להיות הרבה יותר קשה.
פגיעה נוספת שממנה אני סובל היא ההליכה שלי, קשה לפספס את הצליעה שלי כאשר אני הולך וגם בה ניסיתי לטפל באמצעות טיפולי פיזיותרפיה.
לאחר סיום לימודי בתיכון היה לי ברור שאתנדב לצבא ושירתתי בחיל השלישות. למזלי, המפקדת שלי הייתה עם מודעות גבוהה לאנשים עם צרכים מיוחדים, והשירות זכור לי כחוויה טובה ומעצימה. עם סיום שירותי, חשבתי מה לעשות? שלא כמו רוב הצעירים הנוסעים לטיול הגדול שאחרי בצבא, ידעתי שזה לא בשבילי והחלטתי ללכת וללמוד מקצוע - הנדסאי מכשור רפואי.
במהלך הלימודים נתקלתי בהרבה קשיים כי הייתי צריך שמישהו יתמלל לי את השיעורים, ולא היו מתנדבים בקהל כדי לסייע לי עם זה. אז פשוט הייתי יושב בשורה הראשונה כדי לראות את השפתיים של המרצה והסטודנטים לא הבינו כמה זה קריטי לי לשבת שם והיו תופסים את כל הכיסאות בשורה הראשונה. כל יום מחדש הייתי צריך להילחם על מקומי בכיתה, הסטודנטים נרתעו ממני ורק מעטים התייחסו אלי ונעשו חברים שלי.
באחת ההרצאות שבהם נכחתי יצא לי להכיר אדם מופלא בשם שלומי מרום, ראש תחום לב ריאה (אקמו) באיכילוב, וכשסיים את הרצאתו, ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הייתי לקראת שלב ההתמחות בלימודיי ושאלתי אותו האם אוכל להתקבל ולעבוד באיכילוב?
שלומי בירר באגף משאבי אנוש של בית החולים ולאחר מספר ימים חזרה אליי ליטל זנד, סגנית סמנכ"ל משאבי אנוש. היא פתחה את דבריה במילים הללו "אין לי ספק שהצטרפותך לבית של איכילוב תתרום לנו ולקהילה. אני מאמינה במתן הזדמנויות לכל איש באשר הוא ומאחלת לך בהצלחה". התרגשתי! לא האמנתי שאזכה לעבוד בבית חולים כזה גדול וטוב.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששלומי לקח אותי לחדר ניתוח. כמובן שחששתי בהתחלה לגעת במכשירים כי הם עדינים ויקרים, אבל שלומי נטע בי בטחון עצמי לנסות דברים חדשים.
מאז הילדות ועד היום הסביבה לא ראתה אותי כאדם, אלא כבעל מוגבלויות וכיום בזכות הצוות שאיתו אני עובד בראשם פרופ' עידית מטות ויידג אלמה, צוות מאוד מיוחד ואנושי שעוזר לי להצליח, אני מרגיש לראשונה בחיי שווה בין שוים.
אני מגיע בכל יום לעבודה מאושר ומסופק מהידיעה שמוטלת עלי אחריות מאוד גדולה בהכנת הציוד בחדרי הניתוח ושחיי אדם תלויים בציוד זה.
המסר שלי: "אם אני יכול - כל אחד יכול". הכי חשוב להאמין בעצמך ולקחת אחריות על החיים שלך ולצד זה חשוב מאוד שהאנשים יכבדו אנשים עם המוגבלויות, יהיו סבלניים, ויזכרו שעומד מולם אדם עם רגשות. אמנם הוא שונה אבל שווה. אחרי הכל, חברה ניכרת ביחס שלה אל החלשים והזקוקים לעזרה.
שלכם,
מורן".
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
