שמי ד"ר דברה ווסט, מנהלת מלר"ד ביה"ח הציבורי אסותא אשדוד, ודור שני לשואה.

הסיפור המשפחתי שלנו הולך איתי תמיד.

המשפחה של אימי התגוררה בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה. לסבא אויגן (יעקב) וסבתא מטל (מרגרט) היו 11 ילדים ומתוכם 8 שרדו את השואה.

אמי רות נולדה באמצע השואה והייתה בת שנה וחצי כשהנאצים הגיעו לבסוף לקחת אותם. לסבא וסבתא שלי היה מפעל בדים ולכן נחשבו ל"יהודים חיוניים לכלכלה".

כאשר סבא אויגן שמע שהנאצים הגיעו ולקחו את משפחתו הוא שילם למישהו שיחלץ אותם ממחנה הריכוז והעביר אותם להסתתר בהונגריה. אמא שלי ואחותה רנטה בת ה-3 הסתתרו במרתף מתחת לביתו של נהג עגלה. סבי שילם תמורת זה והבטיח לו שאם הבנות יחזרו בשלום אחרי שהכל יסתיים, שכרו יהיה כפול. בתום המלחמה המשפחה שהסתירה אותן החזירה אותן בחזרה.

דודה אווה ודודה מרתה הסתתרו בדירת מסתור, הן היו בלונדיניות עם עיניים כחולות וניתן היה לחשוב שהן לא יהודיות. לכן, הן יצאו מהבית, נפגשו עם אנשים והעבירו מסרים למשפחה. בסופו של דבר, השכנים הלשינו עליהן והן נלקחו לאושוויץ. כאשר הן הגיעו לשם, טעו לחשוב שהן תאומות ושלחו אותן לניסויי התאומים של יוזף מנגלה, שם הן עברו עינויים קשים.

מרתה ואווה מופיעות בתמונה אותה אני מחזיקה, תמונת השחרור המפורסמת ממחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.

כשהסתיימה המלחמה החליט סבי לפתוח את הבית עבור כל מי שצריך. במשך שנה וחצי הבית היה פתוח לכולם, ילדים, צעירים ומבוגרים ניצולי המלחמה הגיעו לבית וקיבלו מחסה. יום אחד אל הבית נכנסו 2 בנות קטנות, מחזיקות ידיים. לאחת מהילדות היה כתם לידה גדול על הרגל וסבי זיהה שזו אמא שלי. לאט לאט כל המשפחה ששרדה חזרה אל הבית הישן והתאחדה.

ב-1948 המשפחה רצתה לעלות לארץ ישראל ולהתרחק מאירופה, אך המלחמה שהתקיימה בישראל באותה תקופה שינתה את התוכנית והם היגרו לאוסטרליה.

המשפחה השתקעה באוסטרליה ואנו כדור שני גדלנו על ציונות. היה לנו ברור שיום אחד נעלה לארץ ישראל ושלעולם לא נרגיש בטוחים בכל מקום שהוא לא ארץ ישראל. אני זוכרת איך בתור ילדה בביה"ס באוסטרליה שמענו על "מבצע אנטבה". תחושת הגאווה הגדולה שהרגשנו שלא רק שיהודים מגנים על עצמם בארצם אלא הם יכולים להגן ולתמוך ביהודי העולם.

סבי וסבתי לא דיברו על השואה, אבל אמא שלי והדודות כן. זיכרון השואה היה מאוד נוכח בחיינו, תמיד דיברנו על הסיפורים, על הרגשות ועל החיבור לאלוהים אחרי השואה.

כדור שני לשואה, לעיתים במקומות חדשים אני מוצאת את עצמי מחפשת מקום מסתור, גם אחי שגר בלוס אנג'לס בנה מתחת לביתו מרתף. להיות דור שני לשואה זו הזהות שלנו וחלק בלתי נפרד מאיתנו.

מבחינתנו, לספר את סיפור המשפחה זו שליחות! מרתה ואווה דודותיי מספרות בכל מקום את סיפור המשפחה. אווה כתבה ספר על זיכרונותיה ופעילה במוזיאון השואה באוסטרליה ומרתה נאמה באו"ם והדריכה ביד ושם. דודתי מרתה עלתה לארץ ויש לנו היום יותר משפחה בארץ מאשר באוסטרליה.

החלום הציוני התגשם.

בער בי הרצון להיות רופאה בארץ, במיוחד בתחום הרפואה דחופה. מיד לאחר סיום לימודי הרפואה עשינו עלייה לארץ. זו הדרך שלי לתרום.

יש לי 4 ילדים וכולם בצבא, בקבע או בשירות סדיר. יש לנו צבא שיכול להגן עלינו, והילדים שלי, נכדיה של ניצולת השואה, לוקחים בו חלק. זה הניצחון שלנו וסגירת המעגל.